דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף קנב | מתנת שכיב מרע

נחלקו רב ושמואל (קנב ע"א) בדין מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין. לדעת רב, זוהי מתנת שכיב מרע 'משודרגת': מצד אחד, נוהג בה דין מתנת שכיב מרע, "שאם אמר 'הלואתו לפלוני' – הלואתו לפלוני" אף בלא מעמד שלושתן; מצד שני, נוהג בה גם דין מתנה רגילה, שאם עמד (=הִבריא) הנותן – אינו חוזר. שמואל, לעומת זאת, הסתפק בכוונת הנותן, שמא התכוון להקנות בקניין רגיל לאחר מיתתו, ואם כן, אין זו מתנת שכיב מרע, ולא קנה המקבל, שהרי אין קניין לאחר מיתה.

ייתכן שמחלוקת רב ושמואל תלויה בשתי ההבנות שראינו (בעיוננו לדף קמז) בתקנת מתנת שכיב מרע: האם היא קניין ככל הקניינים, אלא שחכמים תיקנו בה דינים מיוחדים (כגון האפשרות להקנות בדיבור פה גרידא) על מנת שלא תיטרף דעתו של החולה; או שמא היא מעין ירושה דרבנן. אם מתנת שכיב מרע היא ביסודה הליך קנייני, אזי שימוש בקניין אחר יוצר סתירה, כדעת שמואל. אם היא ירושה דרבנן, ייתכן שאפשר להוסיף בצִדה קניין על מנת לחזק אותה ולהרכיבה "אתרי ריכשי", כדעת רב.

נפקא מינה נוספת עשויה להיות מחלוקת הפוסקים בעניין מועד תחולתה של מתנת שכיב מרע: הטור כותב בסימן ר"נ כי אף שמתנת שכיב חלה רק משמת הנותן, הריהי חלה למפרע משעת הנתינה; הבית יוסף שם חולק עליו, ולדעתו הקניין הוא רק לאחר מיתה (ועיין קצות החושן שם ס"ק א, שהראה כי כבר נחלקו בזה הראשונים). אם מתנת שכיב מרע היא ככל הקניינים, מסתבר לומר שבשעת המיתה יחול הקניין למפרע משעת האמירה, שכן בזה תהיה הסטייה מדיני קניין דאורייתא קטנה יותר. אך אם מדובר בירושה דרבנן, מובן שאין היא חלה אלא לאחר מיתה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)