בבא בתרא | דף קסד | 'שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום'

הגמרא (קסד ע"ב) מביאה הערה שהעיר רבי לרבי שמעון בנו על שלא הקפיד בענייני לשון הרע. הגמרא מבארת שרבי שמעון ברבי אמנם לא סיפר לשון הרע ממש, אלא שלא הקפיד על ההלכה שאל לאדם לספר אפילו בטובתו של חברו, שמתוך שמספרים בשבחו, יבואו לספר בגנותו. מתוך כך מביאה הגמרא מימרה ידועה ומפורסמת:

"אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום – הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך? אלא אבק לשון הרע" (קסד ע"ב – קסה ע"א).

המילים "שלש עבירות" מזכירות שלוש עברות אחרות – שלוש העבֵרות החמורות שאינן נדחות מפני פיקוח נפש: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ונראה ששלוש העבֵרות הנזכרות במימרה מקבילות לשלוש העבֵרות החמורות. הרהור עברה קשור ישירות לגילוי עריות, שהרי מדובר באותו נושא בדיוק. כידוע, "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח ע"ב), כלומר פגיעה חברתית בזולת שקולה לרצח, ומכאן הקשר שבין לשון הרע ובין שפיכות דמים.

אשר לעיון תפילה, נחלקו הראשונים מה טיבה של עברה זו. לדעת הרשב"ם, המעיין בתפילתו הוא מי שמייחל שהתפילה תתקיים. תקווה כזו עלולה להזיק: פעמים שאין התפילה נענית, והאכזבה עלולה לפגוע בעבודת ה' של האדם, שאיננו בקי בחשבונותיו של מקום.

התוספות, הרמב"ן ורוב הראשונים חלקו על הרשב"ם, וביארו עברה זו אחרת. וזה לשון התוספות:

"ונראה לרבי, דעיון תפלה שהוא רע, שאינם מכוונים תפלתם... ומזה אין אדם ניצול בכל יום, שאין שום אדם יכול לכוין בתפלתו היטב".

התוספות והרמב"ן מוכיחים את דבריהם מעדותו המדהימה של רב מתניה (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד) כי בעת התפילה הוא שקוע בעניינים אחרים (ואף אם נלמד עליו זכות שטרוד בתלמודו), עד כדי כך שאת הכריעה של ברכת מודים גופו מבצע מאליו, מבלי דעת.

על פי דרכם של התוספות נוכל לבאר את הקשר שבין עיון תפילה ועבודה זרה. עבודה זרה היא פנייה לכוחות הטומאה שבעולם והזנחה ח"ו של הקב"ה. המתפלל עומד לפני ה', ולכן מחשבותיו אמורות להתרכז במלכו של עולם. אם כן, היסח הדעת מן התפילה הוא בעצם היסח הדעת מן הקב"ה, וזהו הצעד הראשון בדרך לעבודה זרה.

כמובן, שתי השלישיות שונות לחלוטין בחומרתן. שלוש העבֵרות החמורות הן עברות שאסור לאדם לעשותן אפילו פעם אחת בימי חייו, וכאמור, הוא אף חייב למסור את נפשו כדי להימנע מהן. ואילו שלוש העבֵרות שבסוגייתנו הן עברות ש"אין אדם ניצול מהן בכל יום".

דומני שחז"ל מלמדים אותנו כאן לקח חשוב. אדם חייב לייחד תשומת לב רבה וזהירות יתרה אפילו לפרטים השוליים ביותר בחייו – למחשבות. שמא יאמר אדם: וכי מה יכולה לגרום מחשבה רעה אחת ויחידה, שבן רגע הייתה ובן רגע איננה? משיבים חז"ל: כל מחשבה וכל הרהור עשויים להיות שורש לעברות החמורות ביותר. לכן יש להתייחס אפילו להם בכובד ראש, מתוך דבקות בהקב"ה ומסירות לתורתו.