בבא בתרא | דף קסח | מי שנמחק שטר חובו

המשנה השנייה בדף קסח מלמדת כי מי שנמחק שטר חובו, יש לו דרך לגבות את החוב. בהבנת דין המשנה רבו מאוד הדעות בראשונים. בעיוננו היום נעמוד על מחלוקת עקרונית אחת, שנראה כי יסודה בהבנות שונות בדבר מהותו של שטר חוב.

הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פכ"ג הלכות יא–יב) פוסק שאם שטר החוב כבר איננו, כגון שנמחק או נקרע וכדומה, לא ניתן לשחזרו, ומכאן ואילך זהו מִלווה על פה; את משנתנו הוא מעמיד בשטר שעומד להימחק. וכבר העיר בעל הגהות מיימוניות שם, כי מפירוש רשב"ם למשנה משמע שמדובר גם בשטר שנמחק לחלוטין.

ונראה ששורש מחלוקתם בספק שהעלה הריטב"א, האם ניתן לשחזר את השטר על ידי עדים בלבד, בלא להביא את השטר הראשון. מהם צדדי ההתלבטות? העדים מעידים שראו שטר ובו עדות על הלוואה. מצד אחד, ניתן לראות בעדותם עדות של "עד מפי עד", שאינה מתקבלת (ראה סנהדרין לז ע"ב). מצד שני, ניתן לומר שהעדים השנִיים אינם מעידים על ההלוואה, כי אם על קיומו של השטר, ואם כן הם מעידים על מציאות שהייתה לנגד עיניהם, ולא כעד מפי עד.

ונראה שבזה בדיוק נחלקו הרמב"ם ורשב"ם. לדעת הרמב"ם, משעה שנמחק השטר אין דרך לשחזרו, שכן אף אם יעידו עדים מה היה כתוב בו, סוף סוף אין הם אלא עד מפי עד. ואילו רשב"ם מבין כי העדות היא על עצם מציאותו של שטר, ועל כן ניתן לכתוב שטר חדש על פיה.

למחלוקת זו יש משמעות גם להבנת טיבו של השטר החדש. כאמור, הרמב"ם מכשיר שטר חדש רק כשהשטר הראשון טרם נמחק. לפי זה, השטר החדש הוא תחליף לשטר הקודם, מעין העתק שלו. העדות נועדה לקיים ולאמת את חתימות העדים הראשונים, כדי שנוכל לסמוך על כשרותו של השטר הראשון; רק משקוים השטר הראשון, רשאי בית הדין ליצור לו העתק, בטרם יימחק.

רשב"ם, לעומת זאת, מכשיר שטר חדש גם אם השטר הראשון נמחק לגמרי. ונראה שלדעתו השטר השני כלל איננו עדות; זהו פסק של בית דין, המאשר שלפנינו מִלווה בשטר, ולא מִלווה על פה. את הידיעה על כך קיבל בית הדין מן העדים, שהעידו כי אכן היה שטר כזה.

שורש ספקו של הריטב"א נוגע לשאלת מהותו של מוסד השטר, שעמדנו עליה אתמול (וראה גם בהפניות שם). ראינו כי הראשונים התקשו כיצד מתיישב מוסד השטר עם הכלל שאין עדות כשרה אלא בפה – "מפיהם ולא מפי כתבם". הרמב"ם (הלכות עדות פ"ג ה"ד) השיב כי שטר הוא אכן תקנה דרבנן בלבד. נראה אפוא שלדעתו שטר הוא עדות ותו לא; לפיכך אין מקום לעדות כי היה שטר, שהרי אין זו אלא עדות על עדות, דהיינו "עד מפי עד".

דעת הרשב"ם, לעומת זאת, תתבאר על פי היסוד שהעלינו אתמול: שטר איננו עדות, כי אם חפץ בעל כוח של עדות, והעדים אינם אלא מכשיר ליצירתו. בקצרה: שטר איננו מהווה עדות, אלא העדות יוצרת שטר. לכן עדות שהיה שטר איננה עדות על עדות, כי אם עדות על חיוב, ועל כן היא עדות כשרה, ובית דין יכול לפסוק לפיה.