בבא בתרא דף קע – הטוען שתי טענות בבית דין, האם עליו להוכיח את שתיהן?

  • הרב אביהוד שורץ

"תנו רבנן: הבא לידון בשטר ובחזקה – נידון בשטר, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בחזקה" (קסט ע"ב).

הגמרא בדף קע מציעה פירושים שונים לברייתא, וביניהם:

"אלא הכא בלברר קמיפלגי".

לפי פירוש זה, מדובר בשני אנשים המידיינים בעניין בעלות על שדה. אחד מהם טוען כי השדה שלו, ואילו חברו טוען כי קנה ממנו את השדה, וכי הוא יכול להמציא לבית הדין גם את שטר הקניין וגם עדים שהחזיק בשדה שלוש שנים. לדעת רשב"ג, די לו להביא עדי חזקת ג' שנים, ואין צורך שיביא גם את השטר. אך רבי מחדש שמאחר שטען שתי טענות, עליו להוכיח את אמיתותן, אף שמבחינה משפטית די באחת מהן לזכות בדין.

רשב"ם על אתר מבאר את טעמו של רשב"ג:

"שאין לו להפסיד בשביל שפת יתר".

משמע מלשונו שפסקו של רשב"ג מושתת על עיקרון מוסרי: אין זה הוגן לפגוע באדם שבסך הכול טען טענה מיותרת. ניתן להציע ניסוח שונה מעט, ולפיו אין מדובר בהגינות בעלמא, אלא לפנינו קביעה משפטית: מכיוון שדי באחת הטענות, אין לטענה השנייה שום משמעות משפטית, ואין צורך להתחשב בה או להוכיח אותה.

על כל פנים, בדעת רשב"ג יש היגיון רב, ואכן רבנו תם (קע ע"ב, תוספות ד"ה אלא לברר) פירש כי רבי איננו חולק שאם הצליח אדם להוכיח רק אחת משתי טענותיו, הוא זוכה בדין; לדעתו, רבי מחייב את הטוען רק אם הטענה השנייה נמצאה שקרית, אך לא אם לא הצליח להוכיח אותה. לפי פירוש זה, דברי רבי מובנים ביותר. אמנם הטוען איננו זקוק לשתי הטענות כדי לזכות בדין, אך סוף סוף הוא שיקר במצח נחושה בבית דין. אשר על כן, אף שיש טענה אחת לטובתו, בית הדין מתייחס אליו בחשד ובחשש, ואי אפשר לזכותו בדין.

אולם רש"י (בפירושו לסנהדרין, הובאו דבריו ברשב"ם על אתר) סובר אחרת. לדעתו רבי אכן סבור שאם אין הטוען מסוגל לברר את טענתו הראשונה, אין הוא יכול לזכות מכוח הטענה השנייה. אם זוהי המחלוקת, סברתו של רשב"ג אכן נראית פשוטה יותר: אין זה הוגן לחייב אדם בשל טענה מיותרת. אם כן, מה סברתו של רבי? הרשב"א (ובעקבותיו הריטב"א) הציע ליישב את דעת רבי לאור שאלת יסוד שעסקנו בה בעבר:

"...דעד כאן לא קאמר רבי אלא בשטר וחזקה, דחזקה מכח שטרא קא אתיא, והילכך כחדא מילתא היא וצריך לברורה".

כזכור, שאלת מפתח בדין חזקת ג' שנים היא אם החזקה עצמה יוצרת בעלות, או שמא אין היא אלא הוכחה שבעלות המחזיק על השדה נקבעה כדין, באמצעות קניין כשר ומלא. על פי האפשרות הראשונה, דברי רשב"ג מובנים ביותר: לטוען שתי דרכים ליצור בעלות, ודי לו באחת מהן. הרשב"א מייחס לרבי את ההבנה השנייה: חזקת ג' שנים אינה יוצרת בעלות, אלא רק מוכיחה שיש בעלות גמורה, שנוצרה, מן הסתם, על ידי שטר. אשר על כן, אם מתעורר פקפוק כלשהו שיש שטר, משום שהטוען אינו מסוגל להוכיח זאת, נשמטת הקרקע מתחת לחזקת ג' שנים. בקצרה: חזקת ג' שנים מלמדת שכנראה היה שטר, אך אי-הדיוק של הטוען מערער את ביטחוננו בכך.

לפי זה, רבי מודה לרשב"ג כי הטוען שתי טענות איננו חייב להוכיח את שתיהן. חידושו של רבי הוא שבכגון דא – דהיינו כאשר אחת מהטענות מבוססת על חברתה – אין די בטענה אחת (חזקת ג' שנים) אם לא ניתן להוכיח את חברתה (שיש שטר).