בבא מציעא דף לא - השבה חוזרת

  • הרב שמואל שמעוני

לזכרם של מרים בת שלום והרצל בן שלום ז"ל

שנינו במשנה ל ע"ב:

"החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב להחזירה, שנאמר 'השב תשיבם'".

בגמרא לא ע"א מבואר שהחיוב נלמד מהמילה הראשונה:

"'השב' - אפילו מאה פעמים משמע; 'תשיבם' - אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין? תלמוד לומר 'תשיבם' - מכל מקום".

בפשטות נראה שכוונת הגמרא היא שדין השבה חוזרת אינו נלמד מילפותא אלא מעצם הציווי להשיב: בהשבה הראשונה האדם כבר קיים את המצוה, ואין שום סיבה שלא יחול עליו חיוב חדש כאשר הבהמה אובדת שנית. נראה שכך הבין הש"ך (יורה דעה סימן רצ"ב ס"ק ט):

"דאף על פי דקיים כבר מצות השבה, צריך להשיב כמה פעמים".

לפי הבנה זו, החיוב השני הוא חיוב חדש, המנותק מן החיוב הקודם. אולם הדבר אברהם (חלק ב סימן ח') חלק על הבנה זו והסביר כי החיוב השני:

"הוא המשך לחיוב הראשון שחל עליו מעיקרא, כלומר דכיון שהגביהה חייב הוא בהשבות הרבה, וכשקיים פעם אחת וחזרה, אף על פי שקיים מצות השבה, מכל מקום כיון שברחה חייב הוא עוד הפעם להשיבה, הכל בשביל ההגבהה הראשונה".

לדעתו, החיובים החוזרים הם המשך של החיוב הראשון, וכולם באים מכוח ההגבהה הראשונה של המציאה.

הדבר אברהם מציע כמה נפקא מינות להבנתו, וביניהן: דין זקן ואינה לפי כבודו. הגמרא לעיל (ל ע"א-ע"ב) קבעה שזקן ואינה לפי כבודו רשאי להתעלם מהאבדה, אך אם הזיזה - התחייב במצוַת עשה דהשבה, ושוב אין הוא נפטר הימנה עד שישיב את החפץ. לדעת הדבר אברהם, במקרה כזה בטל פטור זקן ואינה לפי כבודו גם אם תשוב האבדה ותאבד לאחר ההשבה, שהרי החיוב הראשון עודנו חל.

ראיה לתפיסתו המחודשת מביא הדבר אברהם מן הלימוד מהמילה "השב". הדבר אברהם הבין מכאן שאם בפעם השנייה יבחר המוצא להתעלם מן האבדה, הוא יעבור לא רק משום הלאו ד"לא תוכל להתעלם", אלא גם משום ביטול עשה דהשבה. בגמרא לעיל כו ע"ב נאמר: "המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה - אינו עובר אלא משום 'לא תוכל להתעלם' בלבד"; כיצד, אם כן, ניתן לומר שהמוצא הכרוני עובר בעשה ד"השב תשיבם"? על כורחנו, אומר הדבר אברהם, שהחיוב הראשון עודנו תקף.

נפקא מינה נוספת שהביא הדבר אברהם נוגעת לחיובי השמירה של המוצא: מאחר שלשיטתו ההגבהה הראשונה עודנה מחייבת, הוא מבין שחיובי השמירה עדיין חלים על המוצא, כדין שומר אבדה, ולכן גם אם בפעם השנייה יותיר את החפץ במקומו ולא ייגע בו, הוא יתחייב בתשלום אם החפץ יילקח. אולם דומה שהנפקא מינה הזאת בעייתית. חובת השמירה של שומר אבדה נובעת מהימצאות החפץ בחזקתו. אמנם מציאה איננה קבלת שמירה במובן הרגיל (כדברי הגמרא בבא קמא נו ע"ב: "דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה"), ובכל זאת מסתבר שהחזקת החפץ היא תנאי לשמירה זו, ומאחר שחזר החפץ לחזקת בעליו, שוב אין חיובי השמירה חלים על המוצא עד שיחזור החפץ לחזקתו.