בבא מציעא דף לג - כיצד השומר קונה את הכפל

  • הרב ברוך וינטרוב

לזכרם של מרים בת שלום והרצל בן שלום ז"ל

"המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו - שילם ולא רצה לישבע... נמצא הגנב משלם תשלומי כפל... למי משלם? למי שהפקדון אצלו... מתקיף לה רמי בר חמא: והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם!" (לג ע"ב).

בהגהות מהר"ב רנשבורג (בצד העמוד) נרמזה הערה שהעירו האחרונים על הלשון "מתקיף לה", המשמשת, בדרך כלל, להתקפת שיטות אמוראים, ולא לקושיות על המשנה. רש"י על אתר העיר: "מתקיף לה רמי וכו' - אמתניתין קא מתמה". אולם ייתכן שקושייתו של רמי בר חמא אכן התעוררה בעקבות דברי הגמרא - הצריכותות שמיד לפני התקפתו:

"למה ליה למתני בהמה ולמה ליה למתני כלים? צריכי. דאי תנא בהמה, הוה אמינא: בהמה הוא דמקני ליה כפילא, משום דנפיש טירחה לעיולה ולאפוקה, אבל כלים, דלא נפיש טירחייהו, אימא לא מקני ליה כפילא. ואי תנא כלים, הוה אמינא: כלים הוא דקמקני ליה כפילא, משום דלא נפיש כפלייהו, אבל בהמה, דכי טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה', אימא לא מקני ליה כפילא. צריכא".

צריכותות אלו מסבירות כי השומר זוכה בכפל בהקנאת הבעלים, ואת הביאור הזה מתקיף רמי בר חמא: כיצד יכולים הבעלים להקנות את הכפל, שלא בא לעולם?!

מסתבר אפוא שקודם הצריכותא הבין רמי בר חמא את זכייתו של השומר בכפל בדרך שונה. ואכן, הירושלמי (פ"ג ה"א) לומד שהשומר קונה את הכפל מן הפסוק "אם הִמצא תִמָצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם" (שמות כב, ג; ועיין פני משה בביאור הלימוד), הווה אומר: אין כאן הקנאה של הבעלים, כי אם חידוש של התורה. נראה שלדעת הירושלמי, קניין השומר את הפיקדון ואת הכפל איננו הסכם צדדי בלבד, כפי שמשמע מן הבבלי, אלא חלק מהותי מהסכם השמירה: אם השומר אינו יכול להשיב את הפיקדון, ואף אינו יכול (או אינו רוצה) להישבע שהפיקדון אבד במאורע שהשומר פטור עליו, עובר הפיקדון לבעלותו, והתשלום עליו הוא למעשה תשלום על קניין הפיקדון.

ייתכן שמחלוקת הבבלי והירושלמי בעניין זכיית השומר בכפל משקפת מחלוקת יסודית בהבנת מהותו של חוזה ההפקדה. לפי הבבלי, הנפקד הוא מעין פועל של המפקיד: מלאכתו היא לשמור על הפיקדון, ואם נכשל בתפקידו, עליו לפצות את המפקיד. למה הדבר דומה? לתשלומי נזק: כשם שהמזיק את חברו צריך לפצותו, כך צריך השומר לפצות את המפקיד על הנזק שאירע לפיקדונו. מאחר שמדובר בפיצוי, אין בתשלום עצמו כדי לקנות את הפיקדון ואת הכפל, אם לא מכוח הסכם נפרד שהמפקיד מקנה בו אותם לשומר.

הירושלמי, לעומת זאת, מבין כי לנפקד יש בעצם קניין בפיקדון. למה הדבר דומה? לגזלן. במסכת בבא קמא למדנו בהרחבה על קנייני גזלה, וראינו כי לפחות בכמה מובנים הגזלן קונה את החפץ הנגזל בשעת הגזלה, אלא שהתורה חייבתו להשיבו (ראו למשל בדף היומיומי למסכת בבא קמא דף סו); במצבים מסוימים חובת ההשבה הזאת פוקעת, אך אז חייב הגזלן לשלם תמורת הגזלה שקנה (עוד על ההבדל בין תשלומי מזיק לתשלומי גנב וגזלן בדף היומיומי למסכת בבא קמא דף יא). לפי דברי הירושלמי שאנו עסוקים בהם, לשומר יש כנראה מעמד דומה: בשעת ההפקדה השומר קונה את הפיקדון; כמובן, הוא צריך להחזיר את החפץ, אך אם נוצר מצב שהוא אינו יכול לעשות כן, התשלום למפקיד איננו פיצוי על נזקו, כי אם תמורה על קניין הפיקדון. לפי ביאור זה, שאלת קניין דבר שלא בא לעולם כלל אינה עולה כאן, שהרי התורה - ולא המפקיד - היא שהקנתה לשומר את הפיקדון, והוא קנוי לו כבר משעת ההפקדה.