בבא מציעא דף לד - חזרת שומר מוויתור על זכותו להישבע ולהיפטר
לזכרם של מרים בת שלום והרצל בן שלום ז"ל
"אמר: הריני משלם, וחזר ואמר: איני משלם - מאי? מי אמרינן מהדר קא הדר ביה, או דלמא במלתיה קאי ודחויי הוא דקא מדחי ליה?... תיקו" (לד ע"א-ע"ב).
התוספות (ד"ה וחזר) מביאים את ספקו של רבנו תם אם השומר אכן יכול לחזור בו. רבנו תם טען כי לא ניתן להוכיח מסוגייתנו שהחזרה אכן מועילה: ייתכן שהיא אינה מועילה, והשומר חייב לשלם, ובכל זאת יש מקום לומר כי המפקיד אינו מקנה לשומר את הכפל, משום שהלז הטריח אותו לתבעו בבית דין.
רבנו תם השווה בין מקרה זה ובין מצבים אחרים שעולה בהם השאלה אם בעל דין יכול לחזור בו מהסכמות שהתחייב להן בתחילה: הסכמתו של בעל דין שכנגדו יישבע וייטול אף על פי שאין זה הדין, והסכמתו של בעל דין לקבל כדיין קרוב של הצד שכנגדו.
מצד הסברה, נראה שיכולתו של שומר לחזור בו מן ההסכמה לשלם ולא להישבע תלויה בהבנת היחס שבין השבועה והתשלום בדיני שומרים. בהבנת היחס הזה ייתכנו שתי אפשרויות יסודיות:
א. השומר חייב להשיב את הפיקדון, ואם אינו יכול להשיבו, עליו לשלם - אלא אם כן יישבע שהוא פטור. זאת אומרת: השבועה באה לפטור את השומר מחיוב קיים.
ב. מעיקר הדין אין השומר חייב לשלם דבר אם החפץ אינו ברשותו והוא טוען שאינו חייב. השבועה לא באה אלא להפיס דעתו של בעל הבית, וחיוב התשלום נוצר רק כאשר השומר מסרב להישבע, כי סירובו מעורר חשד שהוא חייב.
לפי ההבנה הראשונה, סירובו של השומר להישבע אינו פעולה משפטית: חיוב השומר בתשלום כבר קיים, ובסירובו להישבע לא נוצרה שום חלות משפטית חדשה. לפיכך יש מקום לומר שהוא יכול לחזור בו, להישבע ולהיפטר.
האפשרות השנייה, לעומת זאת, מבינה כי 'בררת המחדל' היא חיוב השומר להישבע. סירובו להישבע מפנה את בית הדין לאפיק אחר, שבו הוא מתחייב לשלם. הסירוב הזה הוא, אם כן, פעולה שיש לה חלות משפטית, ולכן סביר להניח שלא יוכל לחזור בו.
גם במצבים האחרים שהביא רבנו תם יש לבחון לגופה את הסכמתו הראשונה של בעל הדין: האם הייתה לפעולה חלות משפטית, ולכן לא ניתן לחזור ממנה, או שמא אין זו אלא אמירה בעלמא, ולכן אפשר לחזור ממנה אם טרם נודעו לה תוצאות משפטיות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)