דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא דף מג - תברה או שתייה

סוגייתנו דנה באדם שגזל מחברו חבית יין בשווי זוז, ואז האמיר מחירה לארבעה זוזים. אם החבית עומדת בעינה, ברור שהגזלן חייב להשיבה. השאלה היא מה הדין כשאי אפשר להשיב את החבית כמות שהיא, כגון אם נשברה או אם שתאהּ הגזלן: מחד גיסא, הגזלן חייב להשיב "את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה', כג), דהיינו חבית בשווי זוז; מאידך גיסא, בשעה שאבדה החבית מן העולם היה מחירה ארבעה זוזים, ויש מקום לומר שהגזלן מתחייב בשיעור הזה.

רבה מחדש בסוגייתנו שיש להבחין בין שני תרחישים שונים: אם החבית נשברה מאליה, אין לגזלן אחריות על כך, ולכן הוא משלם זוז אחד, כפי שווי החבית שגזל; אך אם הגזלן גרם ישירות לאבדן החבית, יש לחייבו ארבעה זוזים.

ההלכה הראשונה של רבה נראית פשוטה יותר, שהרי משנה שלמה שנינו במסכת בבא קמא (פ"ט מ"א): "זה הכלל: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה". מדוע, אם כן, מתחייב הגזלן ארבעה זוזים אם שבר את החבית בעצמו? הגמרא נתנה דעתה על שאלה זו, והסבירה כי כל עוד החבית עומדת בעינה, ניתן להשיבה לבעליה, ולכן שעת הגזלה איננה שעת הוצאת החבית מרשות הבעלים, אלא שעת השתייה או השבירה; ומאחר שבשעת השתייה או השבירה היה שווי החבית ארבעה זוזים, זה הסכום שהגזלן צריך לשלם.

ההבנה הפשוטה בגמרא היא שיש שני מעשי גזלה: האחד - בשעת הוצאת החפץ מרשות הבעלים, והשני - בשעת השבירה. מסתבר שהבנה זו מבוססת על דינו הידוע של רבי יוחנן: "גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינן יכולים להקדיש: זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו" (בבא קמא סט ע"א). לפי דין זה, אם גזל אדם חפץ אך בעליו לא התייאשו ממנו, אין הגזלן יכול להקדישו, זאת אומרת: אף שבפועל החפץ מצוי ביד הגזלן, יש לנגזל מידה מסוימת של בעלות, והבעלות הזאת מונעת מן הגזלן להקדיש את הגזלה. אם באמת יש לנגזל מידה מסוימת של בעלות אף כשהחפץ אינו ברשותו, יש מקום לדבר על מעשה גזלה נוסף, שיחתור תחת אותה בעלות ויחייב את הגזלן בתשלומי ארבעה זוזים. ואכן, בעל נתיבות המשפט (חלק "ביאורים", סימן ל"ד ס"ק ה) למד את סוגייתנו כפשוטה, והסביר שהשבירה או השתייה "הוי גזילה חדשה".

לעומתו, טען בעל קצות החושן (סימן ל"ד ס"ק ג; וחזר על דבריו ב"משובב נתיבות" שם) שהבנה זו איננה אפשרית, והוא מסביר: "אלא על כרחך כיון דכבר גזליה ואינו ברשותו דנגזל, תו לא מחייב משום גזילה אלא בתורת מזיק". לדעת קצות החושן, אי אפשר לגזול חפץ שאינו ברשות בעליו, משום שמעשה הגזלה הראשוני הפקיע את הבעלות על החפץ. לכן הוא כותב כי על כורחנו יש לפרש שהגזלן מתחייב ארבעה זוזים מדין מזיק - על שום שהזיק את הגזלה.

ייתכן שהמחלוקת בין בעל קצות החושן ובין בעל נתיבות המשפט סובבת על אופייה של מצוַת השבת הגזלה. בעל הנתיבות סבור, שהמצוה להשיב את הגזלה משקפת את העובדה שהבעלות נתונה, למעשה, בידי הנגזל. בעל קצות החושן, לעומתו, הבין שאף כי מצוַת ההשבה רובצת על כתפי הגזלן, אין בכוחה להעניק לנגזל בעלות. לדעתו, מצוַת ההשבה היא עניין עצמאי, שאיננו נוגס ישירות בבעלותו של הגזלן. המשמעות שמייחס קצות החושן למצוַת ההשבה היא שלידי הנגזל אמור היה להגיע שווי של ארבעה זוזים, ואם דבר זה נמנע מחמת מעשיו של הגזלן, ניתן לראות בו מזיק.

[עוד על סוגיית "תברה או שתייה" בדף היומיומי למסכת בבא קמא דף סה.]

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)