בבא מציעא | דף נה | הזדקקות בית דין לפחות משווה פרוטה
במהלך העיסוק בדברי המשנה "חמש פרוטות הן" נדרשת הגמרא (נה ע"א-ע"ב) לשאלה לאיזה סכום חייב בית דין להזדקק. לפי מסקנת הסוגיה, רב קטינא מחלק בין גמר דין לתחילת דין: אין נזקקין אלא לשווה פרוטה (שו"פ), אך אם הוזקקו לשו"פ - גומרין את הדין אפילו על פחות משו"פ. עמדה זו משקפת תפיסה מסוימת של פחות משו"פ. כיצד?
אם פרוטה היא היחידה הממונית הבסיסית, וכל מה שפחות ממנה אינו מוגדר כלל כממון, אזי גם אין מקום לסיים דיון בפחות משו"פ, שהרי לא יהיה לַפסיקה שום ערך ממוני. ואכן, הרא"ש, שהבין כי לפי מסקנת הסוגיה המשנה חולקת על רב קטינא, פסק שאין בית דין נזקקים לפחות משו"פ אף בגמר הדין. אבל הרמב"ם (ובעקבותיו השולחן ערוך) פסק כרב קטינא, שאם נזקקו בית דין בתחילת הדין לשו"פ, עליהם להזדקק בגמר הדין גם לפחות משו"פ, זאת אומרת: לדעת רב קטינא ולפי פסק הרמב"ם, גם פחות משו"פ נחשב ממון. אם כן, מדוע אין נזקקים לפחות משו"פ מלכתחילה? דומה שיתכנו שני הסברים לכך:
א. אמנם פחות משו"פ הוא ערך ממוני, אך זהו ערך ממוני שאינו חשוב, ועל כן אין בית דין צריך לבזבז את זמנו לדון בו. אולם אם בית הדין סבר בתחילה שיש מקום לדון, ובסופו של דבר התברר כי ערך התביעה הוא פחות משו"פ - עליו לפסוק את הדין בכל זאת, מאחר שהדיון כבר נעשה.
ב. כשם שפחות משו"פ אינו מחייב במצוַת השבת אבדה, כך אין הוא מחייב את הדיינים לקיים בו מצוַת משפט. אך משהחלו הדיינים בדיון, שוב אין הם רשאים למשוך את ידיהם הימנו (וכשם שזקן ואינה לפי כבודו שהתחיל בכל זאת בהשבת האבדה, מחויב לגמרהּ [לעיל ל ע"ב]).
נפקא מינה בין שתי האפשרויות עשויה להיות חידושו של רש"י (נה ע"ב, ד"ה גומרין), שאם הגיש הנתבע תביעה נגדית על פחות משו"פ, בית דין חייב להזדקק לה. דברי רש"י מתאימים להסבר השני: מאחר שנתחייב בית הדין לדון בתביעה המקורית, הריהו חייב לדון בכל מה שנוגע לה - ובכלל זה בתביעה השנייה, הנגדית, שהרי היא עשויה להקטין את התשלום הסופי על התביעה הראשונה. הריטב"א חלק על רש"י וטען כי אין נזקקים לתביעה הנגדית, ונראה שסבר כפי ההסבר הראשון, שפחות משו"פ אינו סכום חשוב, ולכן אין מתחילים לדון בו, ואפילו ישפיע הדיון הזה על דיון אחר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)