בבא מציעא דף נח - "ויראת מא לוהיך"

  • הרב אביהוד שורץ

אגב איסור אונאת דברים, המובא במשנה בדף נח ע"ב, הגמרא מזכירה שלושה בעלי עברה שיורדים לגיהינום ואינם עולים:

"כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין, ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו".

בהשקפה ראשונה נראה שאין קשר בין איסור אשת איש ובין שני האיסורים האחרים, שעניינם פגיעה בזולת והעלבתו. אבל המהר"ל (חידושי אגדות על סוגייתנו) מסביר:

"כי אשתו של אדם כגופו נחשב, וכאילו לוקח את גופו... כי מי שאין לו אישה אינו אדם (יבמות סג ע"א), ולפיכך הבא על אשת איש הוא מבטל עצם האדם".

אם ביאה על אשת איש היא 'ביטול' של הזולת, יובן הקשר בין איסור זה ובין שני האיסורים האחרים. מי שמרשה לעצמו להלבין פני חברו או לכנות לו שם, מבטל בעצם את ישותו של הלז, בקבעו: 'אני רשאי להחליט מה שמו, מה טיבו ומה מעשיו'. התורה ציוותה לכבד כל אדם ולשמור על עצמאותו; ביטול הזולת משמעו חדירה לישותו הפרטית ופגיעה בעצמאותו, והתורה רואה זאת בחומרה רבה.

הפני יהושע בנה בפירושו לסוגייתנו נדבך נוסף על ההסבר הזה. את ראשית דבריו הוא מבסס על הזוהר, ואנו אין לנו עסק בנסתרות, אך בסיום דבריו הוא מסביר:

"בחטא זה דמלבין, כיון דלפי דעתו סובר שלא נברא האדם בצלם א‑לקים, דאם לא כן לא הוי מחציף נפשיה כולי האי להלבין פני חבירו, שהוא בכלל 'דבר ה' בזה' (במדבר ט"ו, לא)... לכך דנו הקב"ה מדה כנגד מדה, שנשמתו נשרפת באש של גיהנם".

כל אדם זכאי לכבוד ולעצמאות מכוח צלם א‑לוהים שבו. לכן הפוגע בכבוד הזולת - או שאיננו מודה שהאדם נברא בצלם א‑לוהים, או שהוא מזלזל בצלם א‑לוהים. שתי הגישות הללו פסולות מכול וכול, וסוגייתנו מלמדת על חומרתן הרבה.

על דרך זו ניתן לפרש קביעה נוספת בסוגייתנו. הגמרא מסבירה שאונאה היא דבר המסור ללב, משום שהמאנה יכול לטעון שאמר את דבריו בתום לב ומרצון טוב, ולא על מנת לפגוע; אבל הקב"ה בוחן כליות ולב ויודע את כוונותיו האמתיות של האדם, ולכן נאמר באונאה "ויראת מא‑לוהיך" (ויקרא כ"ה, יז). אלא שלאחר ההסבר הזה הגמרא מוסיפה:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו 'ויראת מא‑לוהיך' וזה לא נאמר בו 'ויראת מא‑לוהיך'".

כאמור, המילים "ויראת מא‑לוהיך" מלמדות שלא ניתן להתחמק מן העונש. אך מדוע הן גם מדד לחומרת העברה? אפשר שהתשובה קשורה לאמור לעיל: שלילת צלם א‑לוהים מן הזולת שקולה לפגיעה בריבונו של עולם. אין ספק שפגיעה כזו היא ההפך הגמור מיראת שמים, ולכן טרחה התורה לציין בפירוש דווקא בהקשר זה: "ויראת מא‑לוהיך"!