בבא מציעא דף נ - יסודות דין אונאה (א): בין איסור לממון באונאה

מחציתו השנייה של הפרק הרביעי (מן המשנה בדף מט ע"ב ואילך) עוסקת בדין אונאה. שני העיונים הקרובים יוקדשו ליסודותיו של דין זה.

המקור לדין אונאה מצוי בפרשת בהר:

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כ"ה, יד).

התורה דורשת לסחור ביושר, ולא לחרוג מן השווי האמתי של העִסקה.

מן הסוגיות עולה שבדין אונאה יש, למעשה, שני גורמים שונים:

גורם א: התורה אוסרת על המוכר ליטול סכום מוגזם תמורת הסחורה, וכן להפך: אסור לקונה לשלם פחות מן הערך האמתי שלה.

גורם ב: אם נטל המוכר סכום מוגזם, עליו להשיבו לקונה (וכן להפך); ובמקרים קיצוניים עשויה העסקה כולה להתבטל [בעיון הבא נדון בע"ה בשיעור האונאה המחייב בהשבה ובשיעור האונאה שהעִסקה בטלה בו].

הרמב"ן בפירושו לתורה (שם) עמד על ההבחנה הזאת, ואף הציע שעצם האיסור להונות הוא איסור תורה, אבל החובה להחזיר את האונאה היא מדרבנן בלבד. ועוד חידש הרמב"ן, שהאיסור להונות קיים בין בקרקע בין במיטלטלין, אבל חובת ההשבה קיימת רק במיטלטלין, ולא בקרקע [זהו חידוש משמעותי בביאור הסוגיה להלן דף נו; ויעוין עוד בתוספות דף סא ע"א (ד"ה אלא לאו), שחלקו על הרמב"ן בעניין זה].

בניסוח קיצוני יותר ניתן לשאול: האם דין אונאה הוא דין בדיני ממונות או דין בדיני איסור והיתר? לשאלה כזו עשויות להיות השלכות שונות, ונציין שתיים מהן. דפים מט ע"ב - נ ע"א עוסקים במחלוקת רב ושמואל בדבר אופן החישוב של שיעור שתות. הרמב"ם ורוב הראשונים פסקו כדעת שמואל, משום שכללי הפסיקה קובעים שהלכה כמותו בדיני ממונות. לוּ היה הדגש של דין אונאה באיסור שאסרה התורה להונות, היה מקום להכריע כרב, שהלכה כמותו באיסורים. העובדה שרוב הפוסקים פסקו כשמואל מלמדת אפוא שהם ראו בדין אונאה דין ממוני.

יישום נוסף לשאלה אם דין אונאה הוא דין איסורי או דין ממוני עולה בדף נא. גם שם יש מחלוקת בין רב ושמואל: האם יכולים המוכר והקונה להסכים שדיני אונאה לא יחולו על העִסקה. הגמרא מציעה שמחלוקת זו תלויה במחלוקתם היסודית של רבי מאיר ורבי יהודה בדין מתנֶה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון. סברתו של רבי יהודה, הפוסק כי המתנֶה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, היא שהעולם הממוני הוא עולם הֶסכמי, והתורה נתנה מידה כזו או אחרת של חופש פעולה לגורמים הפועלים בשוק. הגמרא מציעה חילוקים שונים בין מחלוקת רב ושמואל ובין מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, אך אינה מערערת על עצם ההנחה שמחלוקת רב ושמואל בדין אונאה היא מחלוקת על תנאי בדבר שבממון, וגם מכאן נראה שדין אונאה הוא דין ממוני, ולכן יש בו מקום להגדרת תנאים חריגים על פי רצון הצדדים.