בבא מציעא דף סב - השבת ריבית

  • הרב ברוך וינטרוב

נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן (סוף סא ע"ב - סב ע"א) אם מַלווה שגבה ריבית חייב להשיבה ללווה. שאלה זו עשויה להיות תלויה בשאלה שעסקנו בה אתמול: האם התורה אסרה ריבית משום שנטילת ממון יתר על הקרן כמוה כגזל ממש, שכן ממון זה אינו מגיע למַלווה, או שמא זהו איסור שנועד להיטיב עם הלווה, אך מעיקר הדין הריבית אכן שייכת למַלווה. דינו של רבי יוחנן, שהמַלווה אינו צריך להשיב את הריבית שקיבל, מבוסס על ההנחה שהלוואה בריבית היא מעשה איסור 'פלילי', ולא גזלה ממונית, ואילו רבי אלעזר סבור לכאורה שריבית היא גזל ממש, ועל כן יש חיוב להשיבה.

אולם נראה שהראשונים נחלקו אם אכן כך יש להבין את דעת רבי אלעזר, שהלכה כמותו. הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פ"ד הי"ג) מביא את פסק הגאונים שהלווה אינו יכול למחול למַלווה על השבת הריבית שנטל; אבל הרמב"ם עצמו חלוק עליהם, ולדעתו מחילה מועלת לפטור מהשבת ריבית (אך כמובן לא מעצם חיוב הריבית, שהרי כל לווה מוחל ומסכים לתת ריבית).

הריטב"א (סא ע"ב, ד"ה שכן חידוש) ביאר שהרמב"ם והגאונים נחלקו אם איסור ריבית דומה לאיסור גזל, או שמא הוא איסור שאינו ממוני: הגאונים סברו שאיסור ריבית הוא איסור כלפי שמיא, ועל כן לא שייכת בו מחילה - "דתביעת ריבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן, דאית ליה על חבריה שעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע"; הרמב"ם, לעומתם, סבר שהחובה להשיב ריבית נובעת משעבוד ממוני להשיב את מה שגזל, ולכן שייכת בה מחילה.

ואכן, מצינו מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן מה מקור החיוב להשיב ריבית. הרמב"ן מנה את מצוַת השבת ריבית, הנלמדת מ"וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, לו), כמצוה הי"ז (והאחרונה) ממצוות העשה ששכח הרמב"ם. והשיב בעל מגילת אסתר על השגת הרמב"ן, שהרמב"ם לא מנה את מצוַת השבת ריבית כמצות עשה מפני שראה בה חלק ממצוַת השבת הגזלה.

הריטב"א הוכיח כשיטת הגאונים, שחיוב השבת ריבית הוא חיוב איסורי, ולא חיוב ממוני, מן ההלכה שבנים שירשו ריבית מאביהם אינם חייבים להשיב אלא בדבר המסוים - שלא כגזל, שאותו עליהם להשיב אם ירשו בכל מקרה שירשו קרקעות. אבל גם הרמב"ם, ראייתו בצדו: כפי שהערנו אתמול, למסקנת הגמרא ניתן ללמוד איסור גזל מאיסור ריבית - משמע שיש בריבית משום גזל.

דומה, אם כן, שיש לנסח שיטת ביניים. הרב יוסף גלבר (נתיבות שלום על שולחן ערוך הלכות ריבית, עמ' לו-לז) הציע שאף על פי שמבחינה ממונית אין כאן גזל, ציוותה התורה את המַלווה להתייחס לריבית כאילו היא גזל. הבנה כזו מאפשרת ללמוד איסור גזל מאיסור ריבית מצד אחד, ומצד שני להבין מדוע רק המַלווה עצמו מצֻווה בהשבה, ולא בניו.