דילוג לתוכן העיקרי

בבא מציעא | דף סו | מכר שדה מעכשיו בתנאי

שנינו לעיל סה ע"ב: "הלוהו על שדהו ואמר לו: אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי - הרי היא שלו". בסוגייתנו (סו ע"ב) נאמר שיש בהסכמת הבעלים בעיה של אסמכתא, ושלמשנתנו יתכנו שני הסברים: "איבעית אימא: מתניתין רבי יוסי היא, דאמר אסמכתא קניא; איבעית אימא: דאמר ליה 'קני מעכשיו'". מה פשר החילוק בין "מעכשיו" ובין אינו "מעכשיו"?

מפסק הרמב"ם (הלכות מכירה פי"א ה"ז) משמע שהקנאה מעכשיו פותרת את הליקוי בגמירות הדעת שהגדיר את המקרה כאסמכתא:

"כל האומר 'קנה מעכשיו' אין כאן אסמכתא כלל, וקנה, שאילו לא גמר להקנותו - לא הקנהו מעכשיו".

אבל מתוספות הרי"ד עולה הסבר שונה, המבוסס על הבחנה מהותית בין סוגים שונים של תנאי. הרי"ד מבין שגם כאשר חלות המכר היא מעכשיו על תנאי, יש להבדיל בין שני סוגי תנאים. תנאי שהוא בקום עשה, דהיינו שרק אם יקרה דבר מסוים תחול העִסקה, הנו תנאי שמקיים את המעשה, זאת אומרת: המעשה אינו שלם עד שיתקיים התנאי, אלא שכאשר יתקיים התנאי, יתקיים המעשה למפרע. אבל כאשר התנאי הוא בשב ואל תעשה, אזי אנו אומרים שזהו תנאי שעשוי לבטל את המעשה, הווה אומר: המעשה חל מיד בשלמות, ללא קשר לתנאי, אלא שיש מנגנון חיצוני (דהיינו התנאי) שעשוי להפקיע את המעשה למפרע.

משנתנו, טוען הרי"ד, עוסקת במקרה מהסוג השני: הלווה מקנה את שדהו למַלווה כעת, אך הוא מתנה שאם יביא מעות עד שלוש שנים, יתבטל המכר. יש כאן אפוא גמירות דעת שלמה ובלתי-מסויגת למכר, אלא שיש נספח חיצוני שיכול לבטל אותו - ובזה אין בעיה של אסמכתא. אבל אם אם המכר אינו מעכשיו - דהיינו שהמכר חל רק כאשר יתקיים התנאי - אזי התנאי מקיים את המעשה, ובמקרה כזה התנאי נחשב אסמכתא, והמכר אינו חל. וזה לשון הרי"ד:

"כשאמר לו: אם לא אביא לך עד שלש שנים הרי היא שלך, זו היא אסמכתא דלא קניא, מפני שתלה המכר באם לא יביא לו מעות, שאם לא יביא לו מעות הוי מכר, ואם יביא לא הוי מכר; וכיון שהמכר תלוי ב'אם', והאי 'אם' הוי אסמכתא, לא הוי מכר. אבל כשאמר לו: שדי מכורה לך מעכשיו אם לא אביא לך מעות עד שלש שנים, ואם אביא לך יהא בטל, המכר חל מיד, ואם יביא המעות רוצה שיתבטל, נמצא שאין המכר תלוי ב'אם', אלא ביטול המכר תלוי ב'אם', והילכך כיון שלא הביא לו ולא נתבטל המכר, קיים הוא, שהתנאי היה בא לבטל המכר, והרי לא נתקיים התנאי והמכר הוי מכר. אבל כשתלה המכר על תנאי, אף על פי שנתקיים התנאי, כיון שאותו התנאי הוי אסמכתא, אין המכר מתקיים בקיום אותו התנאי, שאין תנאי של אסמכתא חשוב לקיים המכר".

חשיבותה של הבחנה זו בין שני סוגי התנאים חורגת מגבולות סוגייתנו, והִנָּהּ מקור נאמן לדבריהם של רבים מראשי הישיבות בשיעוריהם בענייני תנאים (ראה חידושי הגרנ"ט לכתובות סימנים כ-כב, חידושי הגר"ש שקאפ לכתובות סימנים א-ב ועוד; אלא שלדבריהם הקו אינו עובר בהכרח בין קום עשה לשב ואל תעשה, ואכ"מ).

לסיום נציין כי לרב האי גאון (ספר מקח וממכר, שער י"ז) שיטה יסודית בעניין אסמכתא, ולפיה הבעיה כלל אינה בגמירות דעתו הלקויה של המקנה/המתחייב, כי אם בגורמים אובייקטיביים: לדבריו, ההלכה מגבילה מאוד את ההכרה בגמירות דעת לעתיד לבוא (אבן היסוד לשיטתו היא המימרה בהמשך סוגייתנו: "כל 'דאי' לא קני"). שיטה זו טעונה עיון נרחב, ועוד חזון למועד. לעניינו נסתפק באמירה שהחילוק בין מעכשיו לאינו מעכשיו מובנה בשיטה זו מעצם מהותה:

"...ותדע דיש מי שלוקח על תנאי ומתקיים המקח אם יקיים תנאו, ויש מי שלוקח על תנאי ואף על פי שמקיים התנאי לא יתקיים המקח, וזו היא שנקראת אסמכתא... אם אמר: הרי המכר מכור לך אם תעשה אתה כך וכך, נמצא דלא גמר והקנה באותה שעה שהזכיר שם התנאי, כיון שלא הזכיר שם 'מעכשיו', והוה ליה כמי שמוכר לזמן... דאין מעשהו מעשה, והוי בטל, ואף על פי שיתקיים התנאי..."

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)