בבא מציעא | דף סח | שכר המקבל עסקה

המשנה בדף סח ע"א דנה בקבלת עִסקה "למחצית שכר". לדוגמה: לראובן יש מאה שקלים, והוא רוצה ששמעון יעשה בהם סחורה. הוא נותן לשמעון חמישים שקלים בתורת פיקדון וחמישים שקלים בתורת הלוואה, ושניהם חולקים ברווחים: הרווח מן הפיקדון שייך למפקיד, והרווח מן ההלוואה - ללווה. גם בהפסדים יחלקו שניהם: ההפסד היוצא מן הפיקדון הוא הפסד למפקיד, וההפסד מן ההלוואה הוא הפסד ללווה.

הסכם כזה אסור, שכן שמעון מתעסק בחלק הפיקדון של ראובן חינם: הוא מוותר על שכר העיסוק בחלק הפיקדון על מנת לקבל את חלק ההלוואה. הוויתור על השכר תמורת קבלת ההלוואה נחשב ריבית, והוא אוסר את העִסקה כולה - אלא אם כן יקבל שמעון שכר על העיסוק בחלק הפיקדון.

התנאים חלוקים (בברייתא סח ע"ב) מה גובה השכר המתיר את העִסקה: לדעת רבי מאיר נותן לו "בין מרובה ובין מועט"; לדעת רבי יהודה, העִסקה מותרת אפילו בשכר מזערי; ואילו רבי שמעון אומר "נותן לו שכרו משלם".

הראשונים נחלקו בביאור השיטות השונות. במשנה נאמר "נותן לו שכרו כפועל", וביאר אביי: "כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה". ונחלקו הראשונים מהו שכר "פועל בטל", ומיהו התנא שסבור כן. בביאור המונח "פועל בטל" יש בראשונים שלוש שיטות:

א. שיטת רש"י: אומדים כמה היה אדם מוכן להפסיד כדי לעזוב את העבודה הקשה שהוא עובד בה כעת ולעסוק בעבודה קלה יותר, כגון העִסקה. לדוגמה: אם נגר או נפח משתכר 20 שקלים ליום עבודה, ומוכן (על פי אומדננו) להפסיד 5 שקלים משכרו כדי לעבוד כחנווני (עבודה קלה הרבה יותר), אזי שכר טרחתו בעִסקה הוא 15 שקלים. התוספות טוענים שלפי פירוש זה המשנה היא כדעת רבי שמעון, ש"נותן לו שכרו משלם" (אך עיין הגהת הגר"א דף סח ע"א אות ב, בשיטת הסמ"ג).

ב. שיטת התוספות (ד"ה ונותן): נותן לו כשכרו במלאכתו הרגילה, ובדוגמה שלנו: 20 שקלים. על פי שיטה זו, המשנה היא כרבי מאיר, ו"בין מרובה ובין מועט" היינו כשכרו במלאכתו.

ג. שיטת הטור (יורה דעה סימן קע"ז): נותן לו שכר על פי טיב העִסקה, ובדוגמה שלנו: אם שכרו של חנווני סתם הוא 10 שקלים, כך צריך המעסיק לשלם למתעסק. גם על פי שיטה זו המשנה היא כרבי מאיר, אלא ש"בין מרובה ובין מועט" היינו על פי המלאכה שניתנה לו להתעסק בה.

נראה שהמחלוקת בדבר גובה השכר המתיר את העִסקה משקפת מחלוקת מהותית בשאלה כיצד הוא מתיר אותה. דומה שהשיטות השונות נחלקות לשתי קבוצות עיקריות. קבוצה אחת טוענת כי די שהמַלווה לא ירוויח חינם, אלא ישלם על העסקת הפועל. העובדה שהפועל מפסיד אינה מטרידה את המחזיקים בעמדה זו, שהמייצג המובהק שלה הוא רבי יהודה, ובין הראשונים ייצג אותה הטור. כל בעלי השיטה הזו מסכימים כי מה שחשוב הוא שהעבודה לא תהיה חינם, ולא נחלקו אלא בשאלה אם דרוש שכר שהולם את העבודה (כדעת הטור) או שמא די בשכר פורמלי (כדעת רבי יהודה).

הקבוצה השנייה, לעומת זאת, גורסת כי אין די שהמַלווה ישלם, אלא אסור שהפועל יפסיד. לקבוצה זו שותפים רש"י והתוספות, ולדעתם מובילים אותה התַנאים רבי שמעון ורבי מאיר, המחייבים את המעסיק לשלם למועסק יותר משכרו הרגיל של חנווני, כדי שלא יפסיד יחסית לעבודות אחרות שיכול היה לעסוק בהן.

ומסתבר שנחלקו בחקירה היסודית בגמרא ריש פרקין, אם עיקר הבעיה בריבית הוא הפסדו של הלווה או הרווחתו של המַלווה (ראה הדף היומיומי לדף ס).