בבא מציעא | דף סט | ריבית הבאה מִלוֹוה למַלווה

בדף סט ע"ב מובאים שני חידושים של רבא. החידוש הראשון הוא שמותר לאדם לתת כסף לראובן על מנת שילווה סכום כסף (אחר) לשמעון, אף על פי שהמַלווה מרוויח מההלוואה את המתנה שקיבל. חידושו השני של רבא הוא שמותר לאדם לתת כסף לראובן על מנת שישכנע את שמעון להלוות לו, אף על פי שהלווה מפסיד כסף על מנת לקבל את ההלוואה.

הנימוקים לשתי ההלכות שונים. בדין הראשון מסביר רבא ש"לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה" - וכאן קיבל ראובן את התוספת מאדם אחר, ולא מהלווה. הנימוק לדין השני, לעומת זאת, הוא שראובן נוטל "שכר אמירה", ואין כאן ריבית.

ותמה הריטב"א: מדוע אין די בנימוק הראשון? והלוא גם במקרה השני אין הריבית באה מן הלווה למַלווה, אלא היא ניתנת לאדם שלישי! וביאר הריטב"א שבדין השני טמון חידוש נוסף: שמותר לשלם לראובן על השתדלותו אצל שמעון, אף על פי שיתכן שראובן יצטרך לתת לשמעון את הכסף הזה כדי לשכנעו להלוות. במצב כזה אכן באה ריבית מן הלווה למַלווה, ולפיכך ההיתר תלוי בנימוק שראובן כבר קנה את הכסף בשכר האמירה, ועל כן כשנתנוֹ לשמעון - משלו נתן, ואין זו ריבית הבאה מן הלווה.

אולם הלכה זו אינה מוסכמת על כל הראשונים. הרמב"ן מביא דעה - שהרשב"א מייחס אותה לראב"ד - שאם פייס הלוֹוה את ראובן שייתן כסף לשמעון עבור ההלוואה, אסור הכסף הזה משום ריבית, שנעשה ראובן כשליחו של הלווה לנתינת ריבית. הרמב"ן עצמו חלוק על דעה זו, שהרי ראובן נתן לשמעון מכספו, ולא בתורת שליח הלווה.

ונראה שנחלקו בהבנת עסקת הריבית האסורה. הרמב"ן והריטב"א הבינו שמדובר בעסקה ממונית בין הלווה למַלווה, והכלל "לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה" משמעו שהאיסור הוא דווקא בעִסקה ממונית ישירה - דהיינו כשנתינת כסף ההלוואה מחייבת את הלווה לפרוע סכום גדול יותר - אך לא בעסקה בלתי-ישירה. הראב"ד, לעומתם, גורס כי כל רווח של המַלווה והפסד של הלווה הקשורים להלוואה - אסורים, אף אם הקשר אינו ישיר (על הרווח של המַלווה וההפסד של הלווה כמרכיבים באיסור ריבית ראה הדף היומיומי לדף סא ולדף סח). נמצא שלפי דעת הראב"ד, כל אחד מן ההיתרים מכוון לדבר אחר: ההיתר הראשון - במקום שאין ריבית הבאה מן הלווה למַלווה - משמעו שהלווה לא הפסיד; ההיתר השני, ששכר אמירה בעלמא קא שקיל, משמעו שהמַלווה לא הרוויח, שכן הרווח הוא לאומר, ולא למַלווה, אך אם ירוויח המַלווה, תיאסר ההלוואה, שכן במצב כזה הלווה מפסיד והמַלווה מרוויח.

כמובן, מחלוקת הראב"ד והרמב"ן קשורה לשאלת יסוד בהבנת איסור ריבית (ראה הדף היומיומי לדף סא, וכן לדף סב ולדף סג): האם איסור ריבית דומה ביסודו לאיסור גזל, מפני שהפירעון גדול מסכום ההלוואה (שיטת הרמב"ן), או שמא ריבית היא בעיקרה דין 'איסורי', שתכליתו לדאוג לרווחת הלווה ו/או למוסריות המַלווה (שיטת הראב"ד).

לסיום נעיר כי מן המשפט החותם את הסוגיה - "לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, הכא שכר אמירה קא שקיל ושרי" - משמע שאכן יש קשר בין שני הנימוקים, וכשיטת הרמב"ן.