בבא מציעא דף עא - שליחות לנכרי בריבית ובתחומים אחרים
המשנה בדף ע ע"ב אומרת שמותר לישראל להלוות מעותיו של נכרי בריבית, משום שהריבית משתלמת לנכרי, ולא לישראל. בברייתא בדף עא ע"ב מובאים שני תרחישים שדין המשנה נוהג בהם: האחד - שהמעות הן של הנכרי (מלווה), אלא שהן הגיעו לשמעון (לווה ב') מידי ראובן (לווה א'); והשני - שמדובר במעות של ראובן (מלווה) שהגיעו לשמעון (לווה ב') מיד הנכרי (לווה א'). הברייתא מוסיפה שבשני המקרים תהיה הריבית אסורה אם תינתן משמעון לראובן ישירות.
הגמרא מעוררת שאלה מעניינת באשר לתרחיש השני. בתרחיש הזה, שמעון מקבל את המעות מיד הנכרי, ולא מיד ראובן, כלומר הנכרי הוא כביכול שליחו של ראובן לעניין ההלוואה. אלא שכידוע, הגמרא במסכת קידושין (דף מב) ממעטת נכרי משליחות: נכרי אינו יכול למנות שליח, ואף לא להיעשות שליח. הנכרי איננו יכול אפוא להיות שליחו של ראובן, ולפיכך אין כאן הלוואה של ממש - ואם כן, מדוע יש בעיה של ריבית אפילו כששמעון משלם ישירות לראובן?! הגמרא הסבירה ש"סיפא לחומרא", וביאר רש"י:
"דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל - חומרא דרבנן הוא למיסר".
מרש"י עולה, שחכמים החמירו בנידון דידן וקבעו שניתן לראות את הנכרי כשלוחו של ראובן, ולפיכך לראות את ההלוואה כאילו ניתנה מראובן לשמעון ישירות.
דברי רש"י זכו לדיון נרחב בראשונים ובאחרונים, בעיקר בשאלה אם אותה 'שליחות לחומרה' קיימת רק בנידון דידן, או שמא גם בתחומים אחרים. כך, למשל, כתב רש"י במסכת שבת (קנג ע"א, ד"ה מאי טעמא) על האיסור לבקש מנכרי לטלטל כיס של מעות ברשות הרבים בשבת:
"והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת".
נמצאנו למדים שלדעת רש"י, 'שליחות לחומרה' קיימת גם באיסור שבת. הדברים מבוארים יותר בהגהות מיימוניות בהלכות שבת (פ"ו אות ב):
"אסור ליתן לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו למחר ביום השוק, כי יש שליחות לנכרי לחומרא".
האחרונים ציינו שרש"י עצמו (מסכת עבודה זרה דף טו ע"א, ד"ה כיון דזבנה קנייה) הציע נימוק אחר לאיסור אמירה לנכרי בשבת, והוא הפסוק "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נ"ח, יג), המלמד כי אסור לדבר בשבת דיבורים של חול הקשורים לעשיית מלאכה, אף אם אין עושים את המלאכה בידיים. בשו"ת אבני נזר (סימן מ"ג; וכן ביארו אחרונים נוספים) הסביר שרש"י נזקק לשני טעמים משום שאיסור אמירה לנכרי כולל שני איסורים שונים. איסור אחד הוא לומר לנכרי בערב שבת שיעשה מלאכה בשבת. במצב כזה אין בעיה של דיבורי חול, שהרי הדיבור - דהיינו הבקשה מן הנכרי - נעשה ביום חול. לכן חידשו רש"י במסכת שבת ובעל הגהות מיימוניות את עניין השליחות לחומרה בשבת. אך יש גם מצב הפוך: בקשה מנכרי בשבת שיעשה מלאכה לאחר השבת; במצב כזה אין בעיה של שליחות - שהרי גם אם שלוחו של אדם כמותו, סוף סוף המלאכה נעשית רק בצאת השבת - והאיסור הוא משום דיבור של חול, וכדברי רש"י במסכת עבודה זרה.
נסיים בשתי הערות. ראשית, האחרונים סקרו נפקא-מינות רבות בין שני הטעמים שכתב רש"י, ואנו הסתפקנו באחת בלבד. שנית, יש דיון נרחב באשר לדעת הרמב"ם בסוגייתנו. מפשטות דבריו בהלכות מלווה ולווה (פ"ה ה"ד) משתמע שאותה 'שליחות לחומרה' שיש לנכרי באיסור ריבית היא שליחות מדאורייתא, ולכן הריבית היא ריבית קצוצה. האחרונים התקשו מאוד לקבל גישה זו והציעו הבנות שונות בדעת הרמב"ם. אשר לנידון דהלכות שבת, מפורש ברמב"ם (פ"ו ה"א) שאיסור אמירה לנכרי איננו מטעם שליחות, והסביר החתם סופר:
"כתבתי בחידושי וכן הוא מוסכם בדעתי בלי ספק, דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו כמותו, דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא אגוף המלאכה".
ויש להאריך בזה, ועוד חזון למועד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)