בבא מציעא דף עג - היין של פרוותא דזולשפט

  • הרב שמואל שמעוני

"אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט. אמר אמימר: אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא. אמר: כי קאמר רב חמא, הני מילי ב'יין' סתם, אבל ב'יין זה' - לא: מי יימר דמזבני ליה ניהליה? רב אשי אמר: אפילו 'יין' סתם נמי לא, מאי טעמא? אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא" (עג ע"ב).

היה מקום לפרש שרב חמא מחייב מצד דיני נזיקין: בפשיעתו הסב מקבל המעות נזק לשולחו, ועליו לשלם על ההפסד שגרם לו. סייגו של רב זביד ישתלב היטב בכיוון זה: מאחר שב"יין זה" יש ספק אם היו מסכימים בכלל למכור לשליח את היין שביקש חברו, הרי עצם קיומו של הנזק מוטל בספק, ולא ניתן לחייב עליו.

אולם ההנחה הרווחת בראשונים היא שבוודאי לא ניתן לבסס את החיוב שקבע רב חמא על דיני נזיקין הרגילים, שאין זה אלא גרמא בעלמא, וכדברי הירושלמי בפרקנו (ה"ג), שהמבטל כיסו של חברו - דהיינו המעכב את ארנקו של חברו בידו, ובכך מונע ממנו להשתכר במעותיו - פטור.

כיצד, אם כן, מחייב רב חמא את החבר? הרשב"א סבר שאין מנוס מאוקימתא:

"הכא בשהתנה בפירוש שאם לא יקנה לו שישלם... ואפילו הכי אסיקנא דאינו משלם, דאסמכתא היא".

בגישה זו נקט גם המרדכי במקום אחר (בבא קמא סימנים קי"ד-קט"ו), והוא מסיק מכך דין רחב יותר:

"ומכאן אתה למד לכל הגרמות, אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד, שהוא חייב".

אדם יכול לקבל עליו חיובים כרצונו, אך בדרך כלל דרוש קניין לשם כך (אם כי הדבר אינו מוסכם, ואכ"מ). בנידון דידן, לעומת זאת, נראה שאין צורך בקניין, אלא עצם הצירוף של התחייבות בעייתית ונזק בעייתי - קרי: נזק בגרמא - מחייב ממון (ובלבד שאין מדובר באסמכתא).

ויש להתלבט בגדר הצירוף הזה. ניתן להבין ששורש החיוב הוא בהתחייבות, אלא שבמקרה של נזק קל יותר לבסס את גמירות הדעת של הצדדים ליצירת ההתחייבות הזאת, ולכן אין צורך במעשה קניין. ברם, יתכן גם ששורש החיוב הוא בדיני נזיקין; אמנם בדרך כלל אין מתחייבים על נזקי גרמא, אך מכל מקום, גם נזק בגרמא אסור (בבא בתרא כב ע"ב), ואף הוא חשוב היזק, ולכן יש מקום לומר שאם התנה אדם שאם יגרום היזק, הריהו מוותר על הפטור מתשלום - תנאו קיים. לספק זה ייתכנו השלכות על אופיו של החיוב - האם הוא נחשב מִלווה הכתובה בתורה, כמו נזיקין (ערכין ו ע"ב).

גישה אחרת בפירוש סוגייתנו הביא הריטב"א בשם מורו הרא"ה:

"ומורי הרב תירץ דהכא אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל, כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו, ואלמלא הוא היה לוקח על ידי עצמו או על ידי אחרים, אלא שזה הבטיחו שיקח לו, וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן, הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב... וזה דין גדול".

גישה זו מיוסדת בבירור על התחייבות רצונית, ולא על דיני נזיקין: הריטב"א מסביר כי החיוב מבוסס על דיני ערב ו"ההיא הנאה" - מושג שהריטב"א מבין אותו (בקידושין ז ע"א) כסוג של שווה כסף, שקבלתו נחשבת מעשה קניין שהנהנה מתחייב בו. הרא"ה והריטב"א מחדשים כאן, שבכל מקרה שראובן סומך על שמעון ועושה מעשה על פיו - נוצרת מערכת המחייבת בתשלום מדין ערב. לחידוש זה יש השלכות מרחיקות לכת ביותר; הריטב"א עומד על אחת מהן, ואגב כך נותן הקדמה לפרק הבא במסכתנו:

"וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן, שחייבין לשלם לבעל הבית מה שמפסיד כשחזרו בהן, או שבעל הבית חייב לשלם להם מה שמפסידין, דכיון שסמכו זה על זה, נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו".