בבא מציעא דף עה - הלוואת סאה בסאה לדעת חכמים

במשנה הראשונה בדף עה ע"א אוסר הלל הזקן להלוות כיכר לחם על מנת לקבלו בחזרה לאחר זמן, שמא יוקיר הלחם, ונמצא הלווה משלם יותר משקיבל. וכתבה הגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים: לוים סתם ופורעים סתם". מהו אותו "סתם" שהתירו חכמים?

הרשב"א מביא מחלוקת ראשונים בנידון. הוא עצמו סובר ש"סתם" היינו בלא קציצת דמים. כיצד? הלל אסר להלוות כיכר שמא יעלו דמיה. הפתרון של הלל לבעיה זו הוא ש"תעשיה דמים", כלומר שהמַלווה והלווה לא יחשיבו את ההלוואה כהלוואת כיכר, אלא יבדקו בעת ההלוואה מה מחיר כיכר לחם, ובבוא מועד הפירעון ישיב הלווה את הסכום הזה, יהא מחיר הכיכר באותה עת אשר יהא. לפי פירוש הרשב"א, חכמים אומרים ש"לוים סתם ופורעים סתם", כלומר שאין צורך לקצוץ דמים כדרישתו של הלל.

הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פ"י הלכות א-ג) חלק על פירוש זה וטען שחכמים לא באו רק להקל ולפטור מקציצת דמים, אלא גם החמירו שההלוואה צריכה להיות "סתם", בלא מועד פירעון. הרשב"א הבין שלדעת הרמב"ם, ההיתר של חכמים מבוסס על העובדה שללווה יש כיכר לחם אחרת, או לפחות שהוא יכול לקנותה בשוק בקלות. מאחר שהלווה יכול לפרוע את ההלוואה מיד עם נתינתה, כשמחיר הלחם טרם השתנה, אנו רואים את ההלוואה כאילו כבר נפרעה, ולכן הרווח של המלווה עם עליית מחירי הלחם אינו נחשב ריבית, אלא נתפס כרווח שנעשה ברשותו - שהרי הפירעון היה מיד עם ההלוואה. במה דברים אמורים? בשלא נקבע מועד פירעון. אך אם ההלוואה היא לזמן קצוב - מסביר הרשב"א בדעת הרמב"ם - אזי הלווה אינו יכול לפרוע בתוך הזמן, ולכן לא ניתן לומר שאנו רואים את הלווה כאילו כבר יש בידו כיכר המיועדת למלווה, והרווח של המלווה מעליית מחיר הלחם אסור משום ריבית.

הרשב"א חלק על הרמב"ם וטען שלא מצינו בשום מקום בש"ס שאסור לאדם לפרוע בתוך הזמן. בשו"ת איגרות משה (חלק ג, יורה דעה, הלכות ריבית [בסוף הספר], סימן קס"ב הערה לד) חידד את הקושיה על דברי הרמב"ם: הרי קביעת הזמן טובה ללווה, ולא למלווה, וכיצד ייתכן שדווקא היא תחשיב את ההלוואה כהלוואה הנושאת ריבית אסורה, שמרוויחה את המלווה?!

והנראה בביאור שיטת הרמב"ם, שהוא סבור כי מה שמוציא הלוואת סאה בסאה מידי ריבית אינו עצם יכולתו של הלווה לפרוע כבר בשעת ההלוואה, וכי טעם ההיתר ללוות סאה בסאה כאשר יש ברשות הלווה מעין מה שלווה או כאשר ניתן לקנות זאת בשוק הוא שהיכולת לשלם מיד משנה את מהות העִסקה מעסקת הלוואה לעסקת מכר. כיצד? מהותה של הלוואה היא ה'נטירה' - המתנת המעות: הלווה זקוק למעות כעת, וישיבן רק כעבור זמן; הריבית מוגדרת כ'אגר נטר', דהיינו כתשלום על השהיית הפירעון. כאשר הלווה יכול להשיב את ההלוואה מיד, בטל מן העִסקה מרכיב התשלום על השהיית הפירעון - שהרי במצב כזה ההשהיה אינה באמת חשובה ללווה - ונמצא שאין זו אלא עסקת מכר, שבה המוכר אינו מפני שיש לו צורך בהשתהות עצמה, אלא רק מסיבות טכניות (כגון הבאת החפץ ממקום רחוק וכדומה).

כעת מובן מדוע אסר הרמב"ם הלוואה לזמן. אין הוא חולק על דברי הרשב"א, שהלווה רשאי לפרוע גם קודם מועד הפירעון, ואף לא על טענתו של האיגרות משה שקביעת הזמן טובה ללווה. סברתו של הרמב"ם היא שהלוואה שקבוע לה זמן היא בהכרח עסקת הלוואה, ולא עסקת מכר. סימנה המובהק של עסקת מכר הוא העברת הבעלות מיד באמצעות מעשה הקניין. קביעת מועד פירעון מוכיחה שהלווה מעוניין בהשתהות מצד עצמה, ולכן יש לראות את הרווח של המַלווה מעליית מחיר הלחם כרווח עבור שיהוי התשלום, דהיינו כאגר נטר האסור.