בבא מציעא דף צו - שלוחו של אדם כמותו בהפרת נדרים ובשאילה בבעלים

  • הרב ברוך וינטרוב

הגמרא בדף צו ע"א דנה לגבי כמה מצבים אם פטור שאילה בבעלים נוהג בהם. אחד המצבים האלה הוא ששליחו של המשאיל מושאל לשואל יחד עם הפיקדון: "האומר לשלוחו: צא והשאל לי עם פרתי". רב אחא בריה דרב אויא תולה את הדבר במחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן בדבר יכולתו של בעל למנות שליח להפר את נדרי אשתו: רבי יאשיה אומר שהכוח נתון לבעל בלבד, ואילו רבי יונתן טוען כי "מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו".

במבט ראשון ההשוואה נראית תמוהה. רבי יאשיה לא חלק, מן הסתם, על העיקרון ששלוחו של אדם כמותו, ומסתבר שמיעוט שליח הבעל מהפרת נדרים (לדעתו) הנו דין ייחודי בתחום זה. כיצד, אם כן, השווה רב אחא בריה דרב אויא בין הפרת נדרים ובין דין "בעליו עמו"? כדי להבין השוואה זו, עלינו לברר מעט הן את דין הפרת נדרים הן את דין "בעליו עמו".

מסברה יתכנו בדין הפרת נדרים שתי הבנות: א. האישה תולה את נדרה בהסכמת הבעל; ב. התורה נתנה לבעל כוח להפר את נדרי אשתו. על פי ההבנה השנייה, הסמכות היא של הבעל; על פי ההבנה הראשונה, הסמכות היא בעצם של האישה. רבא הכריע בפירוש בספק זה, ותלה את יכולתו של הבעל להפר בדעת האישה: "...וכדרב פנחס משמיה דרבא, דאמר: כל הנודרת - על דעת בעלה היא נודרת" (נדרים עד ע"א).

אם נניח שרבי יונתן ורבי יאשיה מודים שניהם בהבנתו של רבא, נצטרך לומר שנחלקו אם שליחות מועילה רק כשהסמכות נתונה למשלח, שאז הוא יכול להעבירה לשליחו, או שמא תיתכן שליחות גם במקום שהמשלח הוא בבחינת אובייקט, ואין לו סמכות משל עצמו. לדעת רבי יאשיה, במקרה כזה אין המשלח יכול למנות שליח; ואילו רבי יונתן סבור שהוא יכול למנות שליח, מכיוון ששליחות אינה בהכרח העברת סמכות, ויש גם שליח שהוא פשוט מעין 'יד ארוכה' של המשלח. ובנידון דידן: לדעת רבי יאשיה, מאחר שהאישה היא בעלת הסמכות, והיא תולה את הנדר בהפרת בעלה דווקא, אין הוא יכול למנות מישהו אחר להפר; ואילו רבי יונתן חושב שהבעל יכול להפוך אדם אחר ל'ידו'.

לפי זה נוכל להבין את ההשוואה שבסוגייתנו. כמו הפרת נדרים, גם פטור שאילה בבעלים אינו נובע מסמכותו של הבעלים, כי אם מעצם קיומו. לכן מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן שייכת גם כאן. רבי יאשיה טוען כי רק כפיפתו של המשאיל עצמו לשואל תפטור את הלז מדין שאילה בבעלים. רבי יונתן, לעומתו, סבור כי אף על פי שהפטור אינו נובע מסמכותו של המשאיל, מכל מקום "שלוחו של אדם כמותו", והישאלותו של שליח המשאיל לשואל כמוה כהישאלותו של המשאיל עצמו לשואל.

לפי זה תובן גם מסקנת הגמרא בהמשך, שאף על פי שעבד אינו יכול להיות שליח, הכול מודים שאם הושאל עבד המשאיל לשואל, נחשב הדבר לשאילה בבעלים: אמנם העבד אינו יכול להיות שליח לעניין העברת סמכות, אך הוא נחשב 'ידו' של האדון - "יד עבד כיד רבו".