בבא מציעא | דף קא | היורד לשדה חברו שלא ברשות

א. חיוב התשלום

"איתמר: היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, וידו על התחתונה; ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא: ולא פליגי, כאן בשדה העשויה ליטע, כאן בשדה שאינה עשויה ליטע" (קא ע"א).

מפירוש רש"י נראה שמדובר בשני מחייבים שונים מהותית. בשדה שאינה עשויה ליטע "ידו על התחתונה: אם השבח יתר על הוצאה - יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח - אין לו אלא שבח". לא נקשר כאן שום חוזה בין בעל הקרקע ובין הנוטע, אלא שבעל הקרקע צריך לשלם מה שנהנה מן הנוטע. שבח היתר על ההוצאה הוא הנאה של בעל הקרקע, אך הנאה זו לא באה מן הנוטע. הוצאה היתרה על השבח היא פסידא של הנוטע, אך היא לא הביאה שום הנאה לכיסו של בעל הקרקע. לפיכך צריך בעל הקרקע לשלם רק את הסכום הקטן מבין השנים.

בשדה העשויה ליטע, לעומת זאת, הנוטע זכאי לתשלום "כשאר שתלי העיר" - משמע שהתשלום עשוי להיות גדול מן ההוצאה. לחיוב שכזה אין די במחייב של תשלומי הנאה, אלא דרוש מחייב הסכמי. ובכן, אימתי נתהווה בין שני הצדדים הסכם שכזה? כאן מסייע לנו הריטב"א בחידושיו על אתר:

"וקשיא ליה למורי ז"ל, דאפילו בשדה העשויה ליטע, למה תהא ידו על העליונה בשבח ליטול כשתלי העיר, כיון דשלא מדעת הבעלים ירד בה? ויש לומר, דכיון דשדה העשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו, ודאי ניחא להו במאי דעבד, וכאילו ירד מדעתם דמי".

אמנם ראשונים אחרים פירשו שלא כרש"י. הם הבינו שלעולם אין תשלום של שבח היתר על ההוצאה בלא הסכם מפורש, וששדה העשויה ליטע ושדה שאינה עשויה ליטע שונות רק במדרגת חישוב ההוצאה (ראה למשל בעל המאור, דף נח ע"ב מדפי האלפס).

ב. האם מדובר בהסדר כפוי?

קביעת סכום התשלום נדרשת מפני שהנטיעות, ובהמשך הסוגיה - המבנים - נשארים בשדה, ובעצם עוברים לרשותו של בעל הקרקע, ועל כן יש להחליט כמה עליו לשלם עבורם. האם תיתכן אפשרות אחרת - שהיורד יטול את החומרים השייכים לו ויפנה את הקרקע?

המשך הסוגיה דן ביכולתו של היורד לתבוע לעשות כן:

"היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו: עציי ואבניי אני נוטל, רב נחמן אמר: שומעין לו, רב ששת אמר: אין שומעין לו... מאי הוי עלה? אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: בבית שומעין לו, בשדה אין שומעין לו. בשדה מאי טעמא? משום ישוב ארץ ישראל; איכא דאמרי: משום כחשא דארעא. מאי בינייהו? איכא בינייהו חוצה לארץ" (קא ע"א-ע"ב).

הגמרא מניחה שמאחר שהחומרים קנויים ליורד, עקרונית הוא יכול ליטלם, אלא שיש שתי עילות אפשריות למנוע ממנו לעשות כן: כחשא דארעא ויישוב ארץ ישראל.

אך מה באשר לבעל הקרקע? האם הוא יכול לסרב לשלם ולתבוע מהיורד שיסלק את חומריו?

הראשונים נחלקו בדבר. בעל המאור סבר, בעקבות רב האי גאון, שבעל הקרקע אינו רשאי לתבוע זאת - לא בבית ולא בשדה - אלא אם כן הבנייה כלל אינה משביחה את הקרקע מבחינתו, שכן הוא מעוניין לעשות בה שימוש אחר; אבל אם הבנייה השביחה את הקרקע, אנו רואים את ההשבחה הזאת כנתון, ועליו לשלם על הנאה זו. בעמדה זו יש חידוש גדול: היורד הוא עדיין הבעלים של החומרים, ועל כן הוא יכול - לפחות מבחינה עקרונית - ליטלם כרצונו, ובכל זאת אנו תופסים את ההשבחה כמציאות נתונה, ומחייבים את בעל הקרקע לרכוש את הבעלות מן היורד!

ואכן, הרי"ף סבר שבעל הקרקע יכול - לפחות במקרה של בית - לסרב לשלם ולתבוע את סילוק החומרים. נמצא, אם כן, שבבית (ולאחת הדעות גם בשדה בחו"ל) רשאים שני הצדדים לפרק את החבילה ולסלק את החומרים, ודיני התשלום שנאמרו בגמרא מותנים בעצם בהסכמת שניהם להשאיר את המבנה במקומו. כמובן, דבר זה מציב סימן שאלה על גובה התשלום, שהרי במצב זה יכול כל אחד מן הצדדים לאיים על חברו שאם לא ילך לקראתו, יבחר בסילוק החומרים, ואם כן גובה התשלום יהיה בעצם תוצאה של משא ומתן.

האם לפי שיטת הרי"ף יכול בעל הקרקע לתבוע סילוק גם בשדה (לפחות בשדה שאינה עשויה ליטע)? בעל המאור הבין בדעת הרי"ף שיש חילוק בין בית לשדה, ואילו הרמב"ן פירש במלחמות ה' שלעולם יכול בעל הקרקע לתבוע סילוק. ולכאורה הדבר תלוי בשני הנימוקים שהובאו בגמרא למניעת היורד מסילוק חומריו בשדה: הנימוק של כחשא דארעא ודאי אינו יכול למנוע מבעל השדה לתבוע סילוק, אך הנימוק של יישוב ארץ ישראל בהחלט רלוונטי. ואכן, המגיד משנה הבין שזו דעת הראב"ד בהשגותיו (הלכות גזלה ואבדה פ"י ה"ה), אך הוא עצמו ביאר בדעת הרי"ף והרמב"ם שגם בארץ ישראל יכול בעל השדה לתבוע סילוק: "שאין חוששין לכך [= ליישוב ארץ ישראל] אלא בשבעל השדה רוצה בכך". לדבריו, איננו כופים את בעל הקרקע להכריע בשטחו לפי שיקולי יישוב הארץ, והטיעון הזה עומד רק לרשותו של בעל הקרקע כנגד היורד.

* להרחבה נוספת בסוגיה זו מומלץ לעיין בספרו המצוין של הרב יהונתן בלס, "עשיית עושר ולא במשפט", ירושלים תשנ"ב, בפרק "בנייה שלא כדין במקרקעי הזולת".