בבא מציעא | דף קיח | קניין הבטה
הגמרא בדף קיח ע"א דנה בקניין הבטה. הגמרא מבקשת ליישב סתירה בין שתי ברייתות, ובמהלך הדיון היא מציעה שמי ששכר פועל לשמור על דבר מה, והתברר שהיה זה הפקר, יכול להגיד לפועל שיטול את החפץ לעצמו בשכרו. הגמרא מעירה שהצעה זו תלויה בדין קניין הבטה. אם אין קניין בהבטה, בעל הבית אכן יכול לומר לפועל שיטול את החפץ בשכרו. אך אם יש קניין הבטה, קנה הפועל את החפץ כששמר עליו, ומציאת פועל - לבעל הבית; ומאחר שזכה בו בעל הבית, אין הוא יכול להגיד לפועל ליטול אותו בשכרו.
בהמשך ניסתה הגמרא לתלות את השאלה אם הבטה קונה בהפקר במחלוקת תנאים אך דחתה זאת, והשאלה נשארת ללא הכרעה. הראשונים הקשו על כך מן הסוגיה בדף ב ע"א, שקובעת בפשטות "דבראיה בעלמא לא קני".
התוספות (ב ע"א, ד"ה דבראיה בעלמא) יישבו שהבטה בלבד אכן אינה קונה, וסוגייתנו איירי "שעשה מעשה כל דהו, כגון שגדר גדר קטן".
אמנם מן השוני בלשון - "ראיה" בדף ב לעומת "הבטה" בסוגייתנו - נראה שמדובר בשתי פעולות שונות. ראייה היא ראייה סתמית: אין בה מעשה, ועל כן אינה קונה. הבטה, לעומת זאת, היא פעולה מכוונת, בייחוד כששומר עושה אותה, ולכן יש מקום לראות בה מעשה קניין. וכך יישב את הסתירה הרי"ד בתוספותיו (ב ע"א, ד"ה דבראיה).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)