בבא מציעא | דף קי | גביית בעל חוב משבח שהשביחו יתומים

סוגייתנו (קי ע"א-ע"ב) דנה בבעל חוב שבא לגבות קרקע מן החייב לו והתברר שהחייב מת, וכעת היתומים הם בעלי הקרקע. כמובן, גם במקרה כזה ניתן לגבות את הקרקע, המשועבדת לחוב, אלא שהסוגיה עוסקת במקרה שהיתומים טוענים כי לאחר מיתת אביהם השביחו את הקרקע. הגמרא דנה בשאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה אם השבח הוא ירושה או מעשה היתומים - ומשמע שברור לגמרא כי בעל חוב אינו גובה משבח שהשביחו היתומים בקרקע.

והנה, התוספות בדף טו ע"א כותבים כי נראה שבעל חוב גובה משבח שהשביחו יתומים, שכן "כרעא דאבוהון נינהו". את המשתמע מסוגייתנו הם מתרצים באוקימתא: לדבריהם, סוגייתנו עוסקת בקרקע שהייתה אפותיקי, כלומר בקרקע שיוחדה לפירעון החוב. התוספות מוסיפים שהאוקימתא הזאת עולה למעשה בסוגיה עצמה. הגמרא מביאה את דברי שמואל שבעל החוב צריך לשלם ללקוחות (או ליתומים) על השבח שהשביחו. על כך הקשתה הגמרא ממימרה אחרת של שמואל - "בעל חוב גובה את השבח" - ותירצה שיש להבדיל בין קרקע שאינה אפותיקי, המשועבדת כולה לבעל החוב, לבין קרקע של אפותיקי, שהגבייה ממנה מצומצמת למה שנעשה אפותיקי, ואינה כוללת את מה שהשביחו הלקוחות או היתומים לאחר מכן.

הרשב"א (קי ע"ב) חלק על התוספות. לדעתו, בעל חוב גובה משבח שהשביחו לקוחות, אך לא משבח שהשביחו יתומים, ולכן אין צורך להעמיד את תחילת סוגייתנו (דהיינו את הדיון אם חובת הראיה על היתומים או על בעל החוב) באפותיקי דווקא, כשם שעשו התוספות.

יתכן ששאלה זו עצמה היא שעומדת במוקד מחלוקת האמוראים על מי להביא ראיה. הגמרא אומרת שרבי חנינא סבר כי על בעל החוב להביא ראיה, מפני שהקרקע עומדת בחזקת היתומים, ואילו רבי יוחנן טען שהקרקע נחשבת בחזקת בעל החוב - "כיון דלגוביינא קיימא, כמאן דגביא דמיא, ועל היתומין להביא ראיה". דברי רבי יוחנן נראים מוקשים: הרי בעל החוב יכול לגבות גם מקרקעות אחרות, ואם כן הקרקע לא בהכרח "לגוביינא קיימא" (מה שאין כן בדוגמה שרבי יוחנן מוכיח ממנה, ששם ודאי האילן למיקץ קאי)! אמנם אם צדקו דברי התוספות, והסוגיה כולה עוסקת באפותיקי, הקרקע אכן "לגוביינא קיימא". ואילו רבי חנינא - אפשר שסבר כרשב"א, שאף בקרקע שאינה אפותיקי צריך בעל החוב לשלם ליתומים על השבח, והרי במקרה כזה היתומים בוודאי נחשבים מוחזקים בקרקע. (כמובן, הרשב"א והתוספות יסבירו את שתי הדעות כמסכימות לשיטתם, ואכמ"ל.)