בבא קמא | דף ה | 'שם מזיק' ויסוד החיוב בנזיקין

מסכת בבא קמא נפתחת בארבעה אבות נזיקין. ר' חייא ור' אושעיא מונים אבות נזיקין נוספים, אך המשנה הסתפקה בארבעה אבות בלבד. המשנה מוסיפה ומונה את הצד השווה שבכל ארבעת אבות הנזיקין. אם אמנם צד שווה יש בהם, נשאלת מאליה השאלה מה ההבדל ביניהם, והאם אמנם היה צורך ללמדנו על כל הארבעה, או שמא די היה באזכור אב נזיקין אחד בלבד. על כך משיבה הגמרא בסוגייתינו (ה ע"ב):

אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? להלכותיהן: קרן – לחלק בין תמה למועדת; שן ורגל – לפוטרן ברשות הרבים; בור – לפטור בו את הכלים.

כלומר, ישנו צד שווה לכל ארבעת אבות הנזיקין, ובכל זאת מצאנו הבדלים בפרטי הלכותיהם.

הגרי"ז מבריסק (הלכות נזקי ממון, בקטע הראשון) הסיק מדברי הגמרא בסוגייתנו מסקנה עקרונית, והיא: למעשה אין ארבעה אבות נזיקין, אלא אב נזיקין אחד בלבד, המכונה בלשון הגרי"ז "שם מזיק". כלומר, כל דבר שדרכו להזיק ושמירתו על בעליו – חייבים עליו במידה והזיק. הגרי"ז מסביר, שהחלוקה לארבעה אבות אינה נוגעת ליסוד המחייב בנזקי ממון, אלא דווקא ליסוד הפוטר: מעיקרא, יש לחייב על כל נזק, אלא שהתורה חידשה ששור תם שהזיק בקרן משלם רק חצי נזק ולא נזק שלם; שן ורגל פטורים ברשות הרבים; בבור אין חיוב על הכלים וכן הלאה. ברם, עיקר הדין הוא שעצם העובדה שממונו של אדם הזיק מחייבת אותו בתשלומין.

לאור תפיסתו העקרונית, מציע הגרי"ז פרשנות מחודשת לדברי הרי"ף בתחילת המסכת (א ע"א באלפס). הסוגיה הראשונה במסכת דנה בשאלה האם התולדות של אבות הנזיקין הן "כיוצא בהם" או "לאו כיוצא בהם". רש"י (ב ע"ב) מסביר, שאם תולדותיהם לאו כיוצא בהם, הרי שעל האב חייבים לשלם ואילו על התולדה פטורים. פירוש זה קשה, שכן אם אין חיוב ממון על התולדה, הרי שאין כל זיקה בינה ובין אב הנזיקין עצמו, ועל כן כלל לא ברור האם ומדוע יש להגדירה כתולדה.

מדברי הרי"ף הסיק הגרי"ז, שהשאלה הפוכה: על כל נזק יש לחייב, אלא שבארבעת אבות הנזיקין שבמשנה ישנם פטורים חריגים. ממילא, שאלת הגמרא היא האם התולדה היא בדיוק כמו האב, ונהנית מאותם פטורים, או שמא תולדותיהם לאו כיוצא בהם, ואז על התולדה יש לחייב חיוב גמור ושלם, מבלי להישען על הפטורים היחודיים לכל אב. נמצא איפוא לדעת הגרי"ז, שעל פי צד אחד בספק הגמרא, כוח התולדה חמור מכוח האב, ועל התולדה חייבים באופן גורף וללא סייג.

מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל התקשה לקבל את פירושו של הגרי"ז. הרב הסביר, שהגמרא בדף ה קובעת שאלמלא היתה התורה מפרטת את כל ארבעת אבות הנזיקין, ניתן היה ללמוד את כולם מנזקי בור. ברם, מכיון שבפועל התורה אכן מנתה ארבעה אבות שונים, והסבירה שבכל אחד מהם יש פטורים משלו, עלינו להסיק כי אכן מדובר על גורמי חיוב שונים. לשון אחרת, יסוד החיוב היחודי הוא זה שמכתיב את הפטורים השונים. למשל, העובדה ששור תם משלם על נגיחה חצי נזק בלבד מלמדת שיסוד החיוב בנזקי קרן הוא מחמת הרשלנות בשמירה על השור, ורשלנות בשמירה על שור תם אינה חמורה כל כך. על דרך זו, יסוד החיוב בנזקי בור הוא יצירת תקלה וסכנה ברשות הרבים, ומכיון שכלים אינם בני תנועה, ואינם יכולים ליפול לבור בכוחות עצמם, הרי שמעיקרא אין חיוב על נזקי כלים בבור. אם כן, ההבחנה בין ארבעת האבות לא באה רק כדי לקבוע פטורים שונים לכל אב, אלא גם ובעיקר כדי לבסס את מעמדו של כל אחד מן האבות כגורם עצמאי.

בהתאם לשיטתו, התקשה הרב ליכטנשטיין לקבל גם את פירושו של הגרי"ז בדבר היחס שבין אבות לתולדות. הרב קבע, שלא ייתכן שהתולדה תהיה חמורה יותר מן האב, כפי שהציע הגרי"ז ללמוד מדברי הרי"ף. לדעת הרב ליכטנשטיין, שאלת הגמרא בעניין התולדות היא האם המאפיינים היחודיים לאב הנזיקין מתקיימים גם בתולדה. אם אמנם מאפיינים אלה קיימים, ברור שתולדותיהם כיוצא בהם. אם המאפיינים אינם קיימים, יש לשייך את התולדה לתחום אחר. אך כאמור, השאלה אינה ביחס לעצם הרחבת הפטור אל התולדה, אלא אודות מאפייניה העקרוניים של התולדה, והיחס בינה ובין אב הנזיקין.