בבא קמא דף טו – פלגא נזקא ממונא

סוגייתנו דנה באחת המחלוקות היסודיות בדיני נזקי שור:

"אתמר: פלגא נזקא – רב פפא אמר: ממונא, רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא.

רב פפא אמר ממונא, קסבר: סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, קסבר: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה."

עיקר הדיון בראשונים ובאחרונים נסוב סביב שיטת רב הונא בריה דרב יהושע. לדעתו, מעיקר הדין אמורים הבעלים להיות פטורים על נזקי שורם, משום שהוא "בחזקת שימור", והתורה חידשה קנס של תשלומי חצי נזק כדי להמריץ אותם לשמור שמירה יתירה. האחרונים האריכו לדון במעמדם של תשלומים אלו, והאם הם נחשבים כקנס רגיל או לא.

אך אנו נבקש להתמקד בדעת רב פפא. לשיטתו, מצד הדין ראוי היה האדם להתחייב בנזק שלם, אלא שהתורה חסה עליו "דאכתי לא אייעד תוריה". דברים אלו טעונים ביאור: וכי מה בכך ששורו עדיין לא הועד? באיזה אופן מסבירה סברה זו, שיש בה מן הטאוטולוגיה (שהרי ברור שאם השור תם הוא אינו מועד), את הורדת התשלומים לכדי חצי נזק?

נראה שניתן להציע שתי דרכים בביאור הדבר, ונעשה זאת מתוך ניתוח דברי הגמרא לקמן (טו ע"ב):

"והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכלה תרנגולא – משונה הוא, ולא מגבינן בבבל."

התוספות (שם ד"ה והשתא) פירשו שדווקא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, קרן נחשבת כנזק משונה ולכן כלולים בה כלבים וחתולים שאכלו באופנים משונים:

"אבל למ"ד פלגא דנזקא ממונא... קרן אורחיה הוא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי."

מדבריהם משמע שלמ"ד פלגא נזקא ממונא, קרן היא נזק רגיל לחלוטין. אך בשיטה מקובצת הובאו ראשונים שחלקו על כך:

"נראה דלמאן דאמר פלגא נזקא ממונא נמי קרן לא הוי אורחיה... הוי אורחיה קצת אבל לא לגמרי."

לפי השיטה מקובצת, אפשר להסביר שהביטוי "אכתי לא אייעד תוריה" נועד לומר שנזקי קרן אינם נזקים צפויים לחלוטין, והחיוב בהם הוא חיוב גבולי, ומשום כך קבעה התורה שיש לחייב רק חצי נזק.

אך לדעת התוספות נראה שנזק של קרן נחשב כנזק רגיל לחלוטין, ולדבריהם נראה שהמוקד הוא בגברא, הבעלים, שעדיין לא הועד השור בפניו והוא אינו מודע לגמרי לאפשרות שיזיק. לפי הבנה זו, עקרונית יש כאן חיוב נזק שלם, והתורה רק "חסה" על הבעלים, כלשון הגמרא, ומחקה מחצית מן החיוב שהיה ראוי להיות מוטל עליו.

לשאלה האם מבחינה עקרונית יש כאן חיוב שלם, או שמדובר בחיוב חצוי במהותו, יכולות להיות כמה השלכות, כשהבולטת שבהן היא דין גוי. גוי ששורו הזיק את ישראל חייב בנזק שלם, גם כאשר מדובר בשור תם. לאור דברינו לעיל ניתן להבין דין זה בקלות: מעיקר הדין חייב כל אדם לשלם נזק שלם על נזקי שורו, והתורה הפקיעה את החיוב משום שחסה על הבעלים. אך הפקעה זו נעשתה רק ביחס לישראל, ואילו את הגויים השאירה התורה במעמדם המקורי.

(ועיין שו"ת דברי יציב חלק חושן משפט סימן עא ושו"ת עטרת פז חלק א כרך ג – חושן משפט סימן ב)