בבא קמא דף י – הכשרתי במקצת נזקו

  • הרב ישי יסלזון

במשנה (ט ע"ב) נאמר:

"הכשרתי במקצת נזקו – חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו".

הגמ' (י ע"ב) מסבירה שמדובר על אדם שמצא בור בגובה תשעה טפחים והשלים אותו לעשרה טפחים. במקרה זה נחלקו רבי ורבנן:

"דתניא: החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה – אחרון חייב. רבי אומר – אחר אחרון למיתה, אחר שניהם לנזקין".

במקרה זה, לדעת חכמים, האדם השני הכשיר רק את מקצת הנזק אך הוא מתחייב בנזק כולו. הגמ' בהמשך המסכת (דף נא ע"א) מביאה את מחלוקת רבי ורבנן ומנסה להבין מדוע, לשיטת חכמים, האדם השני מתחייב בנזק כולו:

"מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא 'כי יפתח וכי יכרה' – אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן? אלא להביא כורה אחר כורה, שסילק מעשה ראשון. ורבי אמר לך – הנהו מיצרך צריכי, כדאמרינן. ורבנן נמי מיצרך צריכי! אלא היינו טעמא דרבנן: אמר קרא 'כי יכרה איש בור' – אחד ולא שנים".

בהוה אמינא מציעה הגמ' שמעשיו של האדם השני מבטלים את מעשה הראשון, אך במסקנה היא מבינה שאין חיוב בנזיקין על בור של שותפין (בהמשך מסבירה הגמרא מדוע למרות זאת השני חייב).

את ההסבר הראשון בדעת חכמים, שהשני "סילק מעשה הראשון", אפשר להבין בשתי דרכים:

א. עד עכשיו הבור היה בור של תשעה טפחים ויכולתו הייתה רק להזיק ולא להרוג, וכעת כשהשלימו את הבור לעשרה טפחים – הוא נחשב בור גם לעניין נזקי מיתה. יוצא, אם כן, שיש כאן ממש בור חדש, פנים חדשות באו לכאן, וממילא התבטל הבור של הראשון.

ב. בנוגע למצוות מצינו ש"אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה". ניתן להפעיל כאן את אותה סברא ולומר שאמנם אין שינוי מהותי בבור, אך הוא נקרא על שם האדם שסיים אותו.

נפקא מינה אפשרית בין שתי ההבנות תהיה במקרה של בור בעומק של שמונה טפחים, שאדם אחר השלימו לתשעה טפחים. במקרה זה לא חל שינוי מהותי בבור, ולכן השני יכול להתחייב בנזקי הבור רק מצד הסברא ש"הבור נקרא על שם גומרו". רבינו יונתן (בשיטה מקובצת בסוגייתנו) והרא"ה (נא ע"א) מחייבים את השני בלבד גם במקרה כזה, לעומת התוספות (נא ע"א), שסוברים שהחיוב מוטל גם על הראשון.