דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא דף כו – מחלוקת הרמב"ן והתוספות בדין אדם המזיק [א'] – יסוד המחלוקת

הסוגיה האחרונה בפרק השני עוסקת באדם המזיק. כך שנינו במשנה (דף כו ע"א):

"אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן".

מהדיר ש"ס וילנא כאן ציין, שיש המוסיפים למשנה גם את המילים "בין באונס בין ברצון". אמנם, גם בלא המילים הללו, נראה מן המשנה שחיובו של האדם הוא חיוב מוחלט, וזאת בעיקר לנוכח ההלכה שאפילו אדם ישן, שבפשטות אינו מסוגל לשלוט על מעשיו, חייב לשלם על נזקים שיגרום. אף על פי כן, הגירסה המחייבת אף באונס מקצינה מאוד את אותו חיוב.

ואכן, בביאור היקף הלכה זו שלפיה אדם מועד לעולם, ישנה מחלוקת עקרונית בין בעלי התוספות ובין הרמב"ן. התוספות (להלן דף כ"ז ע"ב; וכן הוא בבבא מציעא דף פ"ב ובבבא בתרא דף צ"ג) כתבו:

"ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס שהוא כעין גניבה ... אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר ... נראה דאדם המזיק חייב".

אם כן, התוספות סבורים שאדם אינו מתחייב על כל נזק שיגרום, אלא דווקא על נזק שנגרם כתוצאה מפשיעה מסוימת מצידו. הרמב"ן (בבא מציעא דף פ"ב) חלק על התוספות וכתב:

"והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון, והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים ... וזה ודאי קשה ... וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין ... הרי הזכירו סוף האונסין כלם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע".

הרמב"ן מתבסס על דברי רבה בדף כ"ז, שקבע שמי שנפל מראש הגג אפילו ברוח שאינה מצויה חייב על הנזק (אם כי פטור על שאר תשלומי חובל). לדעת הרמב"ן, קביעה זו משתלבת בהיגד "בין באונס ובין ברצון", ומשמעותה שאדם אכן חייב על כל נזק שיגרום, ואפילו באונס גמור.

מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל לימד בשם הגרי"ד, שהמחלוקת בין התוספות והרמב"ן קשורה ליסוד המחייב בדיני נזיקין, ולביאורה של שורה אחת בגמרא לעיל בדף ד'. כזכור, לדעת רב "מבעה" שבמשנה הוא אדם. הגמרא מקשה על כך, שאם אמנם המשנה עוסקת באדם המזיק, כיצד יש להבין את הביטוי "ושמירתן עליך"? תשובת הגמרא היא, שאמנם כך – אדם שמירת גופו עליו.

והנה יש לעיין מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר, דהיינו מדוע בתחילה היה פשוט לגמרא שאין לומר על האדם ש"שמירת גופו עליו", ואילו למסקנתה אכן יש לומר ש"אדם שמירת גופו עליו". הרב ליכטנשטיין הסביר זאת כך: בתחילה חשבה הגמרא, שאדם אינו מתחייב על כך שלא שמר על עצמו מלהזיק, אלא על עצם מעשה הנזק שביצע. על ממונו חייב אדם לשמור. על גופו הוא לא חייב לשמור, אלא שבפועל אם גופו הזיק – הרי הוא עצמו הזיק, ועליו לשלם על כך.

את מסקנת הגמרא ניתן לפרש בשתי דרכים:

דרך א' – אדם אינו שונה משאר נזקי הממון, שבהם היסוד המחייב הוא הליקוי בשמירה, ולא עצם מעשה הנזק.

דרך ב' – גם למסקנה חיובו העקרוני של אדם בנזיקין נובע ממעשה הנזק שביצע, אלא שעובדה זו היא המחייבת אותו לשמור על עצמו. על פי דרך זו, חיובו של אדם בנזיקין מקביל לחיוביו בתחומים אחרים, כגון אם אכל מאכל אסור או בעל בעילה אסורה. אף באלה, האדם אינו נדרש "לשמור" על עצמו, אלא נדרש להימנע כליל מביצוע העבירה.

ובכן, הגרי"ד הציע שהרמב"ן והתוספות נחלקו בשתי דרכי ההבנה הנ"ל. לדעת התוספות, אדם מחוייב לשמור על עצמו שלא יזיק. במידה ושמר על עצמו באופן סביר, הוא אכן אינו מתחייב, כדרך שאילו היה שומר על ממונו לא היה מתחייב. לעומתם, סבור הרמב"ן שיסוד החיוב בנזקי אדם שונה מאשר בנזקי ממון. האדם חייב מחמת עצם העובדה שגופו הזיק. אף אם הדבר התרחש באונס גמור, הרי שבפועל איבריו, שהם הם גופו, הובילו לנזק, והוא חייב לשלם על כך.

נפקא-מינה מעניינת לתפיסה זו את המחלוקת הציע הרב ליכטנשטיין לאור תוספת שהוסיף הרמב"ם על המשנה. המשנה דיברה על שוגג, ישן ואולי גם על אנוס. הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (א, יא) מוסיף על כך וכותב:

"אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שכור".

מה פשר חיובו של השיכור בנזקים? על פי גישת הרמב"ן, הדברים ברורים: אמנם השיכור אינו מודע למעשיו, אולם סוף סוף גופו ואיבריו גרמו נזק, והוא חייב לשלם על כך. אך לדעת התוספות, השיכור היה אמור להיות מוגדר כאנוס, שכן הוא אינו מודע למעשיו ואינו מתחייב בנזיקין?! ויש לומר (במידה והתוספות אכן מקבלים את דעת הרמב"ם שהשיכור חייב), שאמנם השיכור אינו מודע למעשיו, אולם בדעה צלולה הוא שתה לשוכרה והכניס את עצמו לאותו מצב. דהיינו, אף על השיכור ניתן לומר שלא שמר על עצמו מפני מציאות שכזאת, ועל כך ניתן לחייבו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)