דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא דף כז – מחלוקת הרמב"ן והתוספות בדין אדם המזיק [ב'] – הראיות

את עיוננו אתמול הקדשנו ליסוד המחלוקת בין התוספות והרמב"ן בביאור ההלכה הקובעת שאדם מועד לעולם, וחייב אף על נזקים שגרם באונס. כצפוי, התוספות והרמב"ן מביאים הוכחות שונות לשיטותיהם, ובמרכזיות שבהן נדון בעיון זה.

כפי שהזכרנו בעיון הקודם, ראייתו המרכזית של הרמב"ן היא סוגייתנו בדף כ"ז ע"א:

"ואמר רבה: נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש – חייב".

הרמב"ן הסביר, שהגמרא אינה מחלקת בין רוח בעוצמות שונות, ועל כן אפילו "בסערת אליהו" יש לחייב. לדעת הרמב"ן, כך עולה גם מן הדוגמה הקודמת בסוגיה, אודות אדם שלא היה מודע לאבן שבתוך חיקו, וכאשר הוא קם היא הזיקה. גם שם, טוען הרמב"ן, מדובר על אונס גמור, שאי אפשר היה להימנע ממנו. לכך מוסיף הרמב"ן את גרסתו במשנה, שלפיה אדם מועד לעולם "בין באונס בין ברצון".

דומה, שהתוספות הסתייגו מהוכחות מוצקות אלה בעיקר לנוכח הסברה, שלפיה כדרך ש"אונס רחמנא פטריה" בכל התורה כולה, כך אונס יפטור אדם מחיוביו בנזיקין. תלמיד רבינו תם גרס במשנתנו בדף כ"ו כגירסת הרמב"ן שהחיוב הוא אף באונס, אך העיר:

"ועל האונס כרצון - אין נראה לפרש אונס גמור, דבהא פשיטא דאפילו אדם פטור, דכתיב 'ולנערה לא תעשה דבר'"

הנה לפנינו המקור ההלכתי הכללי לפטור האנוס, שלדעת תלמיד רבינו תם רלוונטי גם ביחס לנזיקין.

אך מעבר לקביעה מסברה, מביאים התוספות מספר הוכחות לשיטתם, ובראשן דברי הירושלמי על משנתנו:

"אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חבירו לישן אצלו זה שבא לישן אצלו הוא המועד".

ומסבירים התוספות:

"אונס גמור לא רבי רחמנא דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן".

הרמב"ן משיב על הוכחה זו כך:

"והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירו' שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד, ואי אפשי להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו".

לדעת הרמב"ן, ישנו מצב אחד שבו אדם המזיק יהיה פטור, והוא – אם הניזק אשם יותר ממנו. כלומר, אין מדובר על עילת פטור של המזיק, אלא שהניזק חייב יותר, ועל כן בפועל לא יהיה חיוב לשלם. יסוד זה, שלפיו פשיעת הניזק מחייבת אותו באחריות, מאפשר לרמב"ן ליישב גם הוכחות נוספות שמביאים התוספות לשיטתם, ולא נוכל לפרוט כאן את כולן.

מחלוקת עקרונית נוספת נוגעת להוכחה שמביאים התוספות מן הסוגיה להלן בדף צ"ט בדבר טבח אומן שקילקל את הבהמה, ופטור. לכאורה, אף אם הבהמה התקלקלה שלא באשמתו, הרי שסוף סוף הוא גרם נזק, ויש לחייבו על כך! מכאן מוכיחים התוספות, שאין לחייב על נזק שאין בו אשמה. גם כאן, משיב הרמב"ן תשובה עקרונית:

"ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור ... אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק".

סתם הרמב"ן ולא פירש מדוע "אין באומן משום מזיק". והנראה לומר, שלדעתו אכן מדובר על קטגוריה הלכתית חדשה: ישנו מזיק, ישנו שומר וישנו אומן. בעל המלאכה נכנס בעובי הקורה, וכתוצאה מכך מודע בעל החפץ לסיכונים אפשריים. סיכונים אלו אינם חלק מהלכות מזיק או מהלכות שומרים, אלא דינים חדשים – דיני בעלי מלאכה המוסמכים להתעסק בחפצים שאינם שלהם. כמובן, קיים דמיון מסויים בין קביעה זו ובין הקביעה הקודמת בדברי הרמב"ן. לאמור – לדעת הרמב"ן המזיק באונס פטור אם הניזק היה אשם יותר ממנו, וכאן הוא מוסיף על כך, וקובע שהמזיק ייפטר אם הניזק הסמיך אותו מראש לשמש כבעל מלאכה, וממילא קיבל על עצמו את ההשלכות שעלולות להיות לביצוע המלאכה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)