בבא קמא דף כט – עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו

  • הרב אברהם סתיו

סוגייתנו דנה בשאלת אחריותו של אדם על נזקים הנגרמים מחפצים שאותם הפקיר. במהלך הסוגיה מביאה הגמרא (כט ע"ב) את המשפט הבא, כמייצג את העמדה המחייבת:

"אמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה."

ברור ממשפט זה שאדם חייב על נזקי בורו על אף שמדובר בבור ברשות הרבים, ואיננו שייך מבחינה ממונית למי שחפר אותו. זאת בדומה לאיסור חמץ, שאדם עובר עליו למרות שמדובר באיסור הנאה, ואיסורי הנאה בדרך כלל אינם נחשבים כחפצים הנמצאים ברשות האדם (ונחלקו הראשונים והאחרונים האם יש בעלות כלשהי ביחס אליהם).

עם זאת, לא ברור מדוע נקט רבי אלעזר בלשון "עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו", ומהן השלכותיה של קביעה זו, ונראה לבאר את דבריו בשתי דרכים:

מדברי רש"י (פסחים ו ע"ב ד"ה דאמר) עולה שאין משמעות מיוחדת ללשון זו:

"כאילו הן ברשותו – להתחייב עליהן."

משמע שחפצים אלו נותרים מחוץ לרשותו של האדם, אלא שהתורה מחייבת עליהם לעניין חמץ בפסח ונזקי בור. לפי הבנה זו, משמעות חידושו של רבי אלעזר היא שמושג הבעלות כלל אינו רלוונטי לעניין נזקי בור. התורה חייבה את האדם על מעשה הכרייה של הבור, וכאשר שור או חמור נופלים לתוכו הדבר נחשב כאילו הוזקו על ידי האדם עצמו (אף שמדובר בסוג של 'גרמא', ואכמ"ל).

עם זאת, הגרי"ד בשיעוריו על סוגייתנו הציע אפשרות אחרת:

"יש כאן חידוש דין שלענין בעלות דנזקין אין ההפקר מועיל והבור עדיין נחשב כשלו. ובכך דומה לדין החמץ שהתורה עשתהו שלו לענין בל יראה ובל ימצא."

דהיינו, מושג הבעלות משמעותי גם בתחום נזקי בור, ו"בעל הבור" חייב משום שהבור נחשב כשלו. אלא שהתורה חידשה שה"בעלות" על הבור לעניין זה תוגדר לפי זהות הכורה, גם אם מבחינה ממונית מדובר בשטח שאיננו שייך לו.

נפקא מינה בין שתי ההבנות אפשר למצוא בספיקו של הצל"ח (פסחים ו ע"ב):

"ודבר זה נשאלתי בתחלת בואי לק"ק יאמפאלא מאת כבוד ידידי הרב המופלג בתורה ובחסידות מוהר"ר חיים אלעסק מק"ק אסטרהא, והוא העירני לדבר זה, שאם זכה בו אחר אפשר שיצא מרשות הראשון לגמרי... שאף שבור ברה"ר בלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להתחייב בנזקין, זהו כשעדיין לא זכה בו אחר אבל כשזכה בו אחר יצא מרשות הראשון לענין חיוב נזקין."

הצל"ח נשאל האם כאשר אדם אחד כרה את הבור, ולאחר מכן בא אדם אחר וזכה בו, עוברת האחריות על הנזקים לאדם השני. נראה שיסוד הספק הוא בחקירתנו: אם מוקד החיוב הוא במעשה הכרייה – אין כל משמעות לזכיית האדם השני, ואילו אם הכרייה הכניסה את הבור ל"בעלותו" של הכורה – יתכן שזכייה גמורה בבור תעביר את הבעלות לזוכה.