בבא קמא דף לו – שור שנגח ארבעה וחמישה

המשנה (לו ע"א) הפותחת את הפרק הרביעי של המסכת מציגה מקרה מורכב של נזקי שור תם:

"שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה - ישלם לאחרון שבהם, ואם יש בו מותר - יחזיר לשלפניו, ואם יש בו מותר - יחזיר לשלפני פניו, והאחרון אחרון נשכר, דברי ר"מ.

רבי שמעון אומר: שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים, ואין הנבלה יפה כלום - זה נוטל מנה וזה נוטל מנה; חזר ונגח שור אחר שוה מאתים - האחרון נוטל מנה, ושלפניו, זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז; חזר ונגח שור אחר שוה מאתים - האחרון נוטל מנה, ושלפניו חמשים זוז, ושנים הראשונים דינר זהב."

כאשר שור תם נגח בזה אחר זה כמה שוורים של בעלים שונים, נחלקו התנאים כיצד יתחלקו התשלומים (שמוגבלים לשווי גוף השור בלבד). לדעת רבי מאיר, האחרון הוא שנשכר, ובגמרא העמידו את דבריו כשתפס הניזק הראשון את השור כדי לגבות ממנו, ומשום כך נעשה אחראי על נזקיו ועליו לשלם לניזק האחרון.

בדעת רבי שמעון הסבירה הגמרא שהוא סבור כרבי עקיבא, שלאחר הנזק הופכים בעל השור והניזק לבעלים משותפים על השור החי. משום כך, כאשר  השור הולך ומזיק פעם נוספת, נושאים הניזקים הראשונים באחריות משותפת יחד עם הבעלים הראשונים.

הרמב"ם (נזקי ממון ט, יב) פסק כרבי שמעון:

"שור שנגח וחזר ונגח שור אחר הרי הניזק הראשון והבעלים כשותפין בו... האחרון נוטל מאה והניזק שלפניו חמשים והניזק הראשון עם הבעלים נוטלין חמשה ועשרים חמשה ועשרים, וכן על דרך זו חולקין והולכים."

אלא שפסיקה זו מעוררת קושי מסוים, שנציג אותו מתוך שאלה שהתמודדו איתה הראשונים: כיצד ייתכן ששור נגח ארבע וחמש פעמים ועדיין איננו תם?

רש"י (ד"ה מתני') הסביר זאת באופן הבא:

"כגון ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח וראה שור ונגח ואחר נגיחה שניה ראה ב' פעמים או ג' שור ולא נגח."

אך הרשב"א (שם) הציע אפשרות פשוטה יותר:

"כגון שלא העידו בבעלים בפני ב"ד."

כלומר, מדובר בשור שנגח ארבע או חמש פעמים ברצף בלי שהועמד בדין, ומשום כך נותר בתמותו.

מדוע לא פירש רש"י כדברי הרשב"א? האחרונים ביארו (עיין למשל במרומי שדה) שכל עוד לא נגמר דינו של השור, אין הניזק נחשב כשותף בו, שהרי עוד לא הוכרע שעל המזיק לשלם לו. משום כך לא יכול היה רש"י להעמיד את המשנה בשור שלא עמד בדין, שהרי שיטת רבי שמעון מבוססת על השותפות שנוצרת רק לאחר העמידה בדין.

הסבר זה מיישב היטב את דברי רש"י, אך בה בעת הוא מחדד את הקושי שבשיטת הרמב"ם. זאת משום שבלשון הרמב"ם משמע שהשור נגח כמה פעמים ברצף, בלי שעמד בדין בין נגיחה לנגיחה. כיצד, אם כן, אפשר לפסוק כדעת רבי שמעון ולומר שהניזק נחשב כשותף בבעלות על השור?

הגרי"ד בשיעוריו על סוגייתנו הקשה כך ונשאר בצריך עיון, אך בדברי האבן האזל (על הרמב"ם שם) אפשר למצוא גישה חדשה להבנת שיטת רבי שמעון, המיישבת גם את דברי הרמב"ם.

עד כה הסברנו שהשותפות של הניזק והבעלים מטילה על הניזק אחריות על נזקי השור. אחריות כזו אכן קיימת רק לאחר העמדה בדין. אך ניתן להסביר שהמוקד איננו באחריות על הנזקים אלא בסדר הגבייה של התשלום. כלומר, כאשר באים הניזקים לבית הדין, מכריע בית הדין בשלב ראשון שהשור יתחלק בין הבעלים ובין הניזק הראשון. לאחר מכן הוא מכריע שהשור יתחלק בינם ובין הניזק השני, וכן הלאה, כשיטת רבי שמעון. כלומר, הסיפור של המשנה איננו הדיון בחלוקת האחריות על נזקי השור, אלא דיון באופן חלוקת התשלום בין התובעים השונים. ואכן, מהסוגיה המקבילה בירושלמי (ב"ק ד, א) עולה שמדובר במחלוקת כללית בעניין דרך החלוקה של תשלומים, ולא בדיון מקומי באחריות הניזק על נזקים עתידיים של השור.