בבא קמא דף ל – רשות דמצוה

  • הרב ישי יסלזון

במשנה השנייה בעמוד א' מחוייב אדם שהוציא זבלו לרשות הרבים בתשלומי הנזקים שלהם. הגמרא מציינת שהמשנה אינה לפי שיטת ר' יהודה:

"לימא מתני' דלא כר' יהודה, דתניא: ר' יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרה"ר וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ. אפי' תימא רבי יהודה – מודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק. והתנן: רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור, מפני שהוא ברשות! מאי לאו משום רשות בית דין? לא, משום רשות מצוה, דתניא: רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור, מפני שהוא רשות מצוה".

במסקנת הדיון הנ"ל ר' יהודה מחלק בין רשות בי"ד, שאינה פוטרת מתשלום על הנזק, לבין רשות מצוה שיש בכוחה לפטור מתשלומי הנזק.

עולה השאלה מדוע שרשות המצוה תפטור מתשלום הנזק, הרי יש כאן מעין 'מצווה הבאה בעבירה'? ואף יותר מכך, תוד"ה 'וליחייב בעל הגחלת' (לעיל דף כג ע"א) כותב בפירוש:

"ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק, שמחויב לשמור גחלתו מן הכלב, אף על פי שאין לו רשות ליכנס לביתו, כדי שלא יזיק אחרים".

העולה מדבריו, שיש חיוב על האדם לשמור על ממונו שלא יזיק, וכיצד כוחה של המצווה מפקיע חיוב זה?

בשביל לענות על שאלה זו עלינו לעיין במקור דבריו של ר' יהודה. דבריו של ר' יהודה מופיעים במשנה בסוף הפרק השישי:

"גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני... הניח חנווני נרו מבחוץ החנוני חייב, ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור".

ומסבירה הגמרא (בדף סב ע"ב) שטעם הפטור של ר' יהודה נובע מכך שהאדם היה עסוק במצווה ובשביל שלא ימנע מטרחת המצווה לא הטריחו אותו חכמים לדקדק ולבדוק בעיון שנרו לא יזיק. יוצא, א"כ, שהפטור של ר' יהודה בנר חנוכה נובע מתקנת חכמים שהאדם אינו חייב לדקדק בעת עשיית מצווה. בעצם אין כאן היתר מצד דיני נזיקין, אלא דין צדדי שחידשו חכמים שקשור יותר לדיני עשיית המצוות מאשר למערכת הנזיקין.

דרך אחרת העלה ר' ירמיהו לעוו בספרו 'דברי ירמיהו' על הרמב"ם בהלכות חנוכה (ד, ז). לפי הצעתו, הפטור ב'רשות מצוה' הוא בעצם פטור אונס. האדם חייב לקיים מצוות נר חנוכה ולכן אין לו ברירה אלא להניח נר מבחוץ, שהרי זו המצווה, וא"כ ממילא הוא יהיה פטור מדיני נזיקין מדין אונס.