בבא קמא | דף מה | החזרת שור שעמד בדין לבעליו

נחלקו ר' יעקב ורבנן האם שומר שהחזיר את השור לבעליו לאחר שנגמר דינו של השור למיתה יצא ידי חובת החזרת הפקדון לבעלים או לא:

"החזירו שומר לבית בעליו - אינו מוחזר; ר' יעקב אומר: אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבעליו – מוחזר".

הגמרא מציעה להסביר את מחלוקתם כמחלוקת בהבנת איסורי הנאה:

"לימא בהא קמיפלגי, דרבנן סברי: אין אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, ורבי יעקב סבר: אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך!"

הגמרא דוחה הצעה זו ומגיעה למסקנה:

"אמר רבה: דכולי עלמא - אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, דא"כ, נפלוג לענין חמץ בפסח! אלא הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי, דרבנן סברי: אין גומרין דינו של שור אלא בפניו, דאמר ליה: אי אהדרתיה ניהלי הוה מערקנא ליה לאגמא, השתא אתפשתיה לתוראי בידא דלא יכילנא לאשתעויי דינא בהדיה; ור' יעקב סבר: גומרין דינו של שור שלא בפניו, דאמר ליה: סוף סוף מיגמר הוו גמרי ליה לדינא".

מהצעת הגמרא עולה שלרבנן החזרת השור אינה נחשבת כהחזרה, מכיון שאילו היו מחזירים את השור לפני גמר דין - יתכן שלא היה נפסק הדין לגביו כלל, משום שבעליו היה יכול 'להעלים' אותו.

החתם סופר בשו"ת (חלק אורח חיים סימן קה) הקשה על הגמרא שלנו מפירוש רש"י על מסכת חולין (קלח ע"ב), האומר שציפור שהרגה את הנפש אינה כשרה לציפורי מצורע מכיון שיש "מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביא לב"ד כדי לבער רשעים מישראל". את ההלכה הזו פסק גם הרמב"ם (בסוף פרק יג מהלכות שחיטה). אם כן הדברים, מדוע השומר - שעשה מצווה והעמיד את השור בדין, יתחייב  לשלם שור נוסף לבעלים - שרצו לעבור על מצוות ביעור רשעים מישראל?

החתם סופר מתרץ שהגמרא בחולין עוסקת בציפור של הפקר - ולכן המצווה בהבאתה לבית דין היא על כל אדם, מה שאין כן במקרה שלנו - שלשור יש בעלים וממילא: "אין אדם מחוייב ולא רשאי לעשות בו מעשה, כי אם למוסרו לבעליו ועליהם המצוה מוטל".

בדבריו של החתם סופר ישנו לימוד מוסר גדול. אע"פ שיש מצווה לבער רשעים מישראל, ולכאורה היה השומר יכול להגיד שהוא 'מזכה' את הבעלים של השור בכך שהוא מוסר אותו לבית דין, אין לו היתר לעשות דבר זה – משום שזו מצווה של הבעלים והוא זה שיחליט אם ברצונו לקיימה או לא. אם השומר יחליט לקיים את המצווה של הבעלים - לא יועילו מעשיו, והוא אף יצטרך לשלם לבעלים שור נוסף.