בבא קמא דף מז – המניח סם המות לפני בהמת חבירו

שנינו בברייתא בדף מ"ז עמוד ב':

"הנותן סם המות לפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".

הגמרא מסבירה שהלכה זו נכונה בין אם מדובר על רעל של ממש, שהבהמה היתה אמורה שלא לאכול ממנו, ואף על פי כן ישנו חיוב בדיני שמיים; והן אם מדובר על רעל שהוחדר לתוך מזון שהבהמה אוהבת לאכול, ואף על פי כן פטור מדיני אדם.

הלכה זו הועתקה ברמב"ם ובטור, אך משום מה השולחן ערוך לא הביאה. הש"ך (חושן משפט, שפ"ו ס"ק כ"ג) השלים את החסר, וכתב:

"הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם, דלא הוי אלא גרמא".

אכן, מדברי הראשונים ברור שסוגייתנו קשורה לעניין גרמא בנזיקין – כך כתב הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי, וכך מדוייק גם מהקשר הדברים ברמב"ם בפרק הרביעי מהלכות נזקי ממון.

אלא שנראה שפטור זה משום גרמא עשוי להתפרש בשתי דרכים. הפירוש הפשוט הוא שהדבר מוגדר כגרמא משום שקיים נתק בין הנחת הרעל ובין מעשה האכילה של הבהמה. ניתוק זה, המוביל לכך שאין כאן מעשה ישיר מצד המרעיל, הוא המגדיר זאת כגרמא. אלא שמלשון תוספות רי"ד כאן ניתן להבין שהפירוש אחר:

"כלומר היא הזיקה עצמה בידים וזה ששם הפירו' לפני' לא עשה אלא גרמא בעלמא".

למדנו מדבריו שהמזיק טוען שהאחריות לנזק היא על הבהמה עצמה, והיה לה להבין ולחוש שמדובר על רעל ולא לאכול ממנו. מכיון שיש אחריות על הבהמה, טוען המזיק שמעשיו אינם אלא גרמא בעלמא.

נפקא-מינה בין הפירושים מצויה בהערה קצרה של הברכי יוסף (יורה דעה ר"מ, הערה ו'; בהקשר שונה לחלוטין):

"מבואר דדוקא הנותן סם המות לפני בהמת חבירו אינו כמזיק בידים, אבל המשקה סם המות הוי כמזיקה בידים".

הברכי יוסף סבור שכאשר המרעיל תחב את הרעל ישירות לפיה של הבהמה – הוא חייב. על פי הפירוש הראשון, הדבר ברור: כאן אין נתק בין הנחת הרעל ובין אכילת הבהמה, אלא מדובר על מעשה ישיר שאיננו גרמא. ברם, לפי דרכו של הרי"ד, לכאורה גם במקרה כזה ניתן לפטור, משום שסוף סוף יכול המזיק לומר שהיה לה לבהמה שלא תאכל, והיא אחראית לנזק לא פחות ממנו. בחיפוש ממוחשב בפרויקט השו"ת, שמחתי למצוא שעמד על נקודה זו חכם מחכמי מרוקו, רבי יעקב אבוחצירא (נפטר בשנת 1880). בספרו "יורו משפטיך ליעקב" (סימן קמ"ג) הוא נשאל על אדם שתחב רעל לבהמת חבירו, וביאר את הדברים כנ"ל: אם מדובר על גרמא – הרי שבנידון זה חייב, כפי שכתב הברכי יוסף, אולם אם מדובר על "היה לה שלא תאכל" – ניתן לפטור גם במקרה זה. מסקנתו להלכה היא אכן כדעת הברכי יוסף, שבמקרה כזה תוחב הרעל חייב.

שאלתנו עשויה להיות קשורה גם לנידון מעשי בתחום שונה לחלוטין – בהלכות שבת. רבים מן הפוסקים האחרונים עסקו בשאלה האם מותר לפזר בשבת רעל שיגרום למותם של מזיקים (זבובים, נמלים ושאר מרעין בישין). בשו"ת האלף לך שלמה (לר' שלמה קלוגר, סימן קל"ה) הציע השואל להתיר לאור האמור בסוגייתנו: הרי מניח הרעל לא עשה דבר, ולבהמה היה שלא תאכל. הרב קלוגר דוחה דבריו בתוקף, ומסביר שסוף סוף מדובר על גרמא, שאף שבנזיקין פטורים עליה, בשבת אין להקל בה לכתחילה, אם לא במקום הפסד.

לעומתו, הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ג', אורח חיים כ') האריך לבאר שהדבר מותר, ובתוך דבריו ניתן למצוא גם את הסברה שהצענו, שלפיה במקרה הזה אין מדובר על גרמא סטנדרטית של מעשה עקיף, שאכן נאסרה אם לא במקום פסידא, אלא על פטור מקיף יותר, המבוסס על העובדה שהיה לבהמה שלא תאכל, ובמידה ואכלה, אין אפשרות לחייב על כך את מניח הרעל.