בבא קמא דף מט – דמי וולדות

  • הרב אברהם סתיו

התורה חידשה שכאשר אדם מכה אישה וגורם לה להפיל את וולדותיה, עליו לשלם את דמיהם "כאשר ישית עליו בעל האשה" (שמות כא, כב). כלומר, תשלום דמי הוולדות הולך אל הבעל, וממילא יש לדון כיצד לנהוג כאשר הבעל איננו בנמצא. במשנתנו (מט ע"א) נאמר:

"היתה שפחה ונשתחררה או גיורת – פטור".

ופירש רש"י (ד"ה היתה):

"כלומר היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר, ואין לה בעל, שמת, פטור".

דהיינו, הפטור במשנה מתייחס למצב שבו הבעל מת בלי יורשים ואין מי שיתבע את התשלום. בגמרא (מט ע"א) נחלקו האמוראים בגדרי פטור זה:

"אמר רבה: לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר, דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר, וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר, אבל חבל בה לאחר מיתת הגר – זכיא לה איהי בגוייהו, ומיחייב לשלומי לה לדידה.

א"ר חסדא: מרי דיכי! אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו? אלא איתיה לבעל – זכה ליה רחמנא, ליתיה לבעל – לא".

דעת רב חסדא מובנת בפשטות: דמי וולדות אינם תשלומי ממון רגילים עבור חפצים שניזוקו, אלא זכות מיוחדת שהעניקה התורה לבעל. משום כך אין אפשרות לאישה "לזכות" בוולדות כפי שזוכים בשאר נכסי הגר.

לעומת זאת, לדעת רבה דווקא כאשר הגר כבר זכה בתשלומים ומת, אין המזיק חייב לשלם משום שאין מי שיירש אותו. אך כאשר הגר מת קודם לכן, זוכה האישה בדמי הוולדות.

כדי להבין את שיטת רבה יש לדון בשאלה שלא נזכרה בגמרא בפירוש: מה יהיה הדין באשת ישראל שבעלה מת, ויש לו יורשים? הראשונים נחלקו בשאלה זו:

התוספות (ד"ה אטו) כתבו:

"ביורשים לא פליג רב חסדא ומודה הוא דזכו... ודווקא גר, אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים".

התוספות כותבים שכאשר יש לבעל יורשים, אחרי מותו זוכים היורשים בזכותו לדמי וולדות. אך הרמב"ם (חובל ומזיק ד, ב) פסק:

"ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה".

כלומר, למרות שיש לבעל יורשים אחרים, אם מת קודם החבלה זוכה האישה בדמי הוולדות.

מהי משמעות המחלוקת בין התוספות והרמב"ם?

נראה שנחלקו בהבנת הזיקה שבין הבעל לדמי הוולדות:

התוספות סבורים שהבעל הוא הבעלים המקורי על הוולדות. משום כך, כאשר הוא מת עוברת זכות זו ליורשיו, כאשר מחלוקת האמוראים היא רק האם אפשר לזכות בזכות זו על ידי תפיסת גוף הוולדות: לדעת רבה הדבר אפשרי, משום שמדובר בזכות שקיימת בגוף הוולדות עצמם, ואילו לדעת רב חסדא זוהי זכות שמקורה באבהות ולא בבעלות על גוף הוולדות.

אך לדעת הרמב"ם התמונה שונה לחלוטין: נראה שלשיטתו (בהבנת דעת רבה, שכמותו הוא פוסק) הבעלים המקורי על דמי הוולדות היא האישה, והבעל זוכה בהם רק מכוח הזיקה שלו כלפי האישה. משום כך, כאשר אין יורשים אחרים בנמצא – חוזרת זכות זו לידי האישה עצמה.

מסתבר שחקירה זו קשורה גם למחלוקת התנאים והאמוראים בסוגייתנו סביב אופן האומדן של דמי הוולדות, והיחס שבין הוולדות עצמם לגוף האישה, ואין כאן מקום להאריך בזה.