בבא קמא דף מ - שור האצטדין

במשנה בדף ל"ט עמוד ב' שנינו:

"שור האצטדין אינו חייב מיתה, שנאמר: 'כי יגח', ולא שיגיחוהו".

הסוגיה בדף מ' עמוד ב' מסבירה ששור האצטדין מוגדר למעשה כ"אנוס" על ההריגה, ועל כן אין להמיתו. בביאור הלכה זו, דנו הראשונים בשתי שאלות מעניינות, ונראה שהן קשורות זו לזו.

כתב הרמב"ם (נזקי ממון, ו' ה'):

"שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן שיגיחו זה את זה [*הערה: הרמב"ם מבין שמדובר על מלחמות שוורים, ואילו התוספות לעיל בדף כ"ד הבינו שמדובר על מלחמות אדם בשוורים] – אינם מועדים זה לזה, ואפילו המיתו את האדם אינן חייבין מיתה שנאמר 'כי יגח' לא שיגיחוהו".

לדעת הרמב"ם, שור האצטדין לעולם לא יהפוך למועד. הראב"ד על אתר משיג על כך:

"אמר אברהם: ולמה לא? וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות!"

בגמרא בדף ל"ז מפורש, ששור שרגיל לנגוח מחמת בהלה של תקיעת שופר – מוגדר שור מועד. מכאן, טוען הראב"ד, ניתן להסיק שגם שור האצטדין עשוי להפוך למועד, לאחר שהורגל לנגוח אחרים בזירה. יש ממפרשי הרמב"ם שטענו שקושיית הראב"ד היא על עצם ההלכה שבמשנה, ולא על הרמב"ם, אך נראה שהדברים אינם מדוייקים. במשנה נאמר ששור שנגח בזירה פטור ממיתה. עם זאת, אין במשנה התייחסות לשאלת התשלומים בשור זה, וממילא אין גם התייחסות להבחנה בין תם למועד. אמנם, שפתי הרמב"ם ברור מיללו, ששור האצטדין אכן אינו יכול להפוך לשור מועד.

כדי לבאר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, נפנה למחלוקת ראשונים אחרת. כאמור, במשנתנו נאמר ששור האצטדין פטור ממיתה, אך אין התייחסות לתשלומי נזיקין בשור זה. ואמנם, נחלקו בכך הריטב"א והנמוקי יוסף (דף י"א באלפס):

"וכתב הריטב"א ז"ל דשור האיצטדין דפטור היינו ממיתה, אבל לשלם ניזקין אפשר דחייב. ולי נראה דהשור ההוא הוא אנוס, שאינו מנגח ע"י שיסוי לבד אלא על ידי שמצערין אותו שאין בו דעת".

לדעת הנמוקי יוסף, שור האצטדין פטור מכל נזק שיגרום, שכן הוא אינו מודע למעשיו כלל, ופועל כגרזן ביד החוצב על ידי אלה שמפעילים אותו במופע. לעומתו, טוען הריטב"א שהפטור אינו אלא ממיתה, אך שור האצטדין חייב בנזיקין. בביאור דבריו כתב בעל "נחלת דוד":

"ולענ"ד נראה עיקר בזה כדברי הריטב"א ... וסברא גדולה היא לחלק בין מיתה לנזקין. דבשלמא לענין מיתה דהיא חיובא על גוף השור, בזה הוא דאמרינן כיון שהוא אנוס בזה ע"י מה שלמדוהו לכך הוי כאנוס ואנוס רחמנא פטריה ... אבל לענין תשלומי נזקין דהוא חיובא דבעלים לא מסתבר למפטריה בשביל זה שהוא מלומד לכך או שעושה כן ע"י אחרים, דא"כ כל אחד ילמד שורו ליגח או ישסנו בחבירו ויפטר ... ואדרבה טפי יש לחייבו ביה משום שלימדוהו לכך".

וביאור דבריו נראה על פי היסוד שבו עסקנו בשבוע שעבר, לאור דברי הרמב"ן בפירושו לתורה, בדבר שור שעשוי להיות מוגדר כ"רוצח". לאמור – שור שהרג את הנפש הוא רוצח, ואם ביצע זאת באונס, הרי שאונס רחמנא פטריה ואין להורגו. אך שור שהזיק איננו רוצח, והחיוב מעיקרא איננו רובץ עליו, כי אם על בעליו. משום כך, אף אם אחרים גרמו לכך שהשור נגח, סוף סוף על בעליו לשומרו כראוי, ולשאת בנזקים שיגרום.

נמצא איפוא, שלדעת הריטב"א פטור שור האצטדין נובע מכך שהוא ביצע מעשה באונס; בעוד שלדעת הנמוקי יוסף הפטור נובע מכך שהשור לא ביצע דבר, אלא מישהו אחר השתמש בו לצרכיו.

אפשר, שבכך נחלקו גם הרמב"ם והראב"ד. לדעת הרמב"ם, שור האצטדין למעשה לא ביצע דבר, והוא מופעל על ידי אחרים. משום כך, הוא אינו יכול להפוך למועד. לדעת הראב"ד, לעומת זאת, שור האצטדין אכן פטור ממיתה, מכוח גזירת הכתוב, אולם סוף סוף קיימים לגביו הכללים ההלכתיים של נזקי שור: הוא חייב בנזיקין, ואף עשוי להפוך למועד בעקבות נגיחותיו בזירה.