בבא קמא דף נ – בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו

  • הרב אברהם סתיו

בסוגייתנו (נ ע"ב) מובאת מחלוקת אמוראים חשובה בגדרי החיוב בנזקי בור:

"אמר רב: בור שחייבה עליו תורה – להבלו ולא לחבטו, אלמא קסבר: חבטה, קרקע עולם הוא דמזקא ליה; ושמואל אמר: להבלו וכ"ש לחבטו...

מאי בינייהו? איכא בינייהו דעבד גובה ברה"ר, לרב – אגובה לא מיחייב, לשמואל – אגובה נמי מיחייב".

דעת שמואל היא שכאשר אדם כורה בור הוא נושא באחריות על כל הנזקים שייגרמו מכך, ובכלל זה החבטות שיספגו הנופלים אל קרקעיתו. אך רב מחייב רק על ההבל שנוצר בתוך הבור, ולא על החבטה בתחתיתו. שיטה זו עוררה לאורך הדורות תימהון גדול, משום שקשה להבין מהו בדיוק אותו הבל, וכיצד הוא יכול לפגוע במישהו.

ננסה להבין טוב יותר את שיטת רב לאור מחלוקת ראשונים במקרה שמחדד את הבעייתיות שבדבריו. מה יהיה הדין כאשר ניכר שהנזק נגרם לבהמה כתוצאה מן החבטה, ולא כתוצאה מן ההבל? הרי"ד בפסקיו (שם) כתב שרב יפטור במקרה כזה:

"הכי נמי פליגי בנזקין היכא דנשברה רגלו או נשתברו צלעותיו, דמוכחא מילתא דחבטו הזיקו ולא הבלו, דרב פטר ושמואל מחייב".

בפשטות נראה שדבריו מוכרחים, שהרי לא יתכן שההבל הוא ששבר את צלעות הבהמה. מאידך, ממהלך הסוגיה לא נראה שרב ושמואל נחלקו במצב כל כך נפוץ, וכתב על כך רש"י (ד"ה מאי):

"היכא דמת בו בין לרב בין לשמואל חייב, ואפילו נבקעת כריסו או נשברה מפרקתו מחייב נמי רב, דאיכא למימר הבלא נמי קטלתיה, ואפי' נשברה רגלו וכיחש איכא למימר מחמת הבל הבור חלה וכיחש".

רש"י טוען שגם כאשר נשברה מפרקתו מחייב רב, משום ש"איכא למימר הבלא נמי קטלתיה". כלומר, רב מודע לכך שעיקר הנזק נעשה על ידי החבטה, אלא שמכיוון שההבל שותף בנזק – אפשר לחייב את בעל הבור. וכך ביאר זאת הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חו"מ א, צט):

"שזהו מחדושי דין הבור שאם גם ההבל עשה קצת בה היזק, נחשב כל המעשה על שם ההבלא וחייב כאלו עשה הכל".

נראה שאפשר לחדד ולהקצין טענה זו עוד יותר, מתוך המקור המובא בהמשך הגמרא לדברי רב. לעיל ראינו שדברי רב מבוססים על סברה, "קרקע עולם הזיקתו", אך בגמרא (נ ע"ב) מובא מקור לשיטתו מן הפסוק:

"מ"ט דרב? דאמר קרא: ונפל, עד שיפול דרך נפילה. ולשמואל? ונפל, כל דהו משמע".

נראה שמקור זה משנה באופן מהותי את הדרך שבה יש להבין את דברי רב. המוקד בדרשה איננו בחפץ המזיק, דהיינו בהבל לעומת הקרקע, אלא באופן התרחשות הנזק: "שיפול דרך נפילה". נראה אם כן שה"הבל" הוא רק תיאור של האופן שבו חייבה התורה על נזקי הבור, ובסופו של דבר התורה מודעת לכך שהגורם הישיר לנזק הוא החבטה.