בבא קמא | דף סב | פתיחה להלכות גניבה

מסכת בבא קמא מתחלקת לשני חלקים: החלק הראשון עוסק בנזקי ממון, ואילו החלק השני עוסק באדם המזיק, וזאת בשלושה אופנים: בגניבה, בגזילה ובחבלה. מצד אחד – מדובר על שני חלקים שונים, אך מצד שני – הזיקה שביניהם ברורה, ובמניין הנזיקין של רבי חייא (לעיל בדף ד') הגזלן והגנב נזכרים כחלק בלתי נפרד מאבות הנזיקין. רבינו יונה (בפירושו למשנה הראשונה במסכת אבות) אף כתב בפירוש:

"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע - בין תורה שבכתב בין תורה שבעל פה, שהתורה בפירושה ניתנה, שאם לא כן אי אפשר למדע ביה; שהרי כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אע"פ שלא נכתבו".

אם כן, האיסור להזיק – ולדעת רבינו יונה ישנו איסור כזה – נובע מאיסור לא תגזול. למדנו איפוא שאכן ישנם שני חלקים למסכת בבא קמא, אך הזיקה והקשר ביניהם ברורים מאוד.

פרק מרובה, שאותו אנו מתחילים ללמוד היום, עוסק בהלכות גניבה. כבר במשנה הראשונה אנו לומדים על הקנסות הייחודיים שהטילה התורה על הגנב: עליו לשלם כפל, ובמקרים מסויימים אף לשלם פי ארבעה או חמישה. לקראת סוף הפרק (להלן דף ע"ט) תסביר הגמרא שעוונו של הגנב חמור משל הגזלן, משום שהגנב עושה את מעשיו בהיחבא, דהיינו שהוא מפחד מבני אדם, אך איננו מפחד ממי שאמר והיה העולם, אשר ציווה בתורתו "לא תגנוב".

חומרתה של הגניבה ביחס לגזילה באה לידי ביטוי לא רק בקנסות הייחודיים של תשלומי כפל או ארבעה וחמישה, אלא גם בהלכות נוספות. למשל – הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ס"א) שואלת מדוע היתה התורה צריכה לכתוב לאו נפרד בגניבה ובגזל, ומשיבה שהאיסור הייחודי בגניבה הוא "הגונב על מנת למיקט", ופירש רש"י שם שמדובר על אדם שגונב מחבירו על מנת לצערו.

בקטע הראשון בהלכות גניבה (שמ"ח ס"ק א') דן בעל קצות החושן במחלוקת הפוסקים בשאלה האם הגונב על מנת למיקט הוא מי שגונב ומתכוון לצער, ולאחר מכן להחזיר את הממון, או שמא מדובר על מי שאין בכוונתו להשיב כלל, אלא שהוא גונב רק כדי לצער ולא על מנת להשתמש בממון הזולת. הקצות נוטה להכריע כדעה השנייה, שכן לדעתו הגונב ומתכוון להשיב – אין בזה גניבה כלל ועיקר. עם זאת, מלשונו של הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רמ"ד) מדייק הקצות שגם גניבה על מנת להשיב אסורה. ואמנם, הרמב"ם בתחילת הלכות גניבה (א' ב') קבע בפירוש שהאיסור קיים גם כאשר אין פגיעה ממונית של ממש:

"אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם".

ברור שהגונב כלשהו, שאין בו שוה פרוטה, או הגונב בדרך שחוק – אינו מחסר את ממון הזולת. אף על פי כן, הדבר אסור לדעת הרמב"ם.

בביאור הלכה ייחודית זו בגניבה כתב המנחת חינוך (מצוה רכ"ד):

"אך נראה לי לכאורה, דאף להסוברים גזילת גוי דרבנן, מכל מקום גניבת גוי אפשר דמן התורה אסור, להסוברים דאף על מנת למיקט, ואף שלו אסור לגנוב מן התורה. מזה נראה דהתורה לא אסרה זה מדין ממון לבד, רק המידה הגרועה הזאת בעצמה אסרה".

לדעת המנחת חינוך, העובדה שהגנב משלם כפל מלמדת שבניגוד לאיסור גזילה, הנוגע אך ורק לחיסור ממון הזולת, הרי שבאיסור גניבה ישנה גם מידה רעה ומגונה, השוללת את הפעולה החתרנית והחשאית מצד עצמה. כאמור לעיל, הגמרא תלתה את הדברים בכך שהגנב כביכול מתעלם מעינו הפקוחה של הקב"ה, אך גם ביחסים שבין בני אדם – אין ספק שישנה חומרה מיוחדת במידה זו של שליחת יד לממון הזולת בהיחבא, ומתוך ניסיון שלא להיתפס. יש לכך השלכות הנוגעות לתחומים שונים בגניבה, וביניהם: גניבה על מנת לצער, גניבה בפחות משוה פרוטה, גניבה מגוי וכן הלאה.

נזכיר, לסיום, שאפשר שההבחנה בין גניבה וגזילה הובילה את רבינו יונה בדבריו הנ"ל לקבוע שאיסורי הנזק משתלשלים דווקא מאיסור גזילה, ולא מאיסור גניבה. ניתן לומר שהמזיק את זולתו מחסר את ממונו, כמו הגזלן, אך אין בו את אותה "מידה רעה" של הסתתרות שיש לגנב. לעניות דעתי, דיוק זה בלשונו של רבינו יונה בהחלט אפשרי, למרות שיש להזכיר שהטור בתחילת הלכות נזיקין (חושן משפט, שע"ח) כתב: "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם"; ואם כן – לדעתו הגניבה והגזילה גם יחד משמשות מקור לאיסורי הנזיקין. ויש לעיין בזה.