בבא קמא דף סג – דבר שאינו מסויים

  • הרב אברהם סתיו

סוגייתנו עוסקת בהגדרת החפצים שבהם נאמרו דיני שבועה ותשלומי כפל. הבסיס של הסוגיה הוא הפירוט הקיים בפסוק בפרשת משפטים (שמות כב, ח):

"עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ."

לאחר שהגמרא מסיקה שבאופן עקרוני כל החפצים התרבו לעניין דינים אלו, היא לומדת מן הפרטים המנויים בפסוק מיעוטים שונים:

"הני פרטי למה לי? חד למעוטי קרקע, וחד למעוטי עבדים, וחד למעוטי שטרות, שלמה - למעוטי דבר שאינו מסויים."

אנו רגילים למעט קרקעות, עבדים ושטרות מדינים שונים, שנאמרו דווקא בחפצים מיטלטלים שגופם ממון. אך מהי משמעות המיעוט של "דבר שאינו מסויים"?

רש"י על אתר (ד"ה למעוטי) פירש:

"למעוטי דבר שאינו מסויים - שאין לבעלים סימן בו, שפטור מכפל."

דברי רש"י מבוססים על המשנה בבבא מציעא (כז ע"א) הדורשת את המילה "שמלה" שנאמרה בפרשיית השבת אבדה:

"מה שמלה מיוחדת – שיש בה סימנין ויש לה תובעין, אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים – חייב להכריז."

ממילא סבור רש"י שגם בסוגייתנו מייצגת השמלה חפצים שיש להם סימנים. אך התוספות (ד"ה דבר) הקשו על רש"י, והציעו פירושים אלטרנטיביים:

"וקשה: מה לי יש בו סימן מה לי אין בו סימן?

ומפרש ריב"א כגון ההיא דתנן אין נשבעין אלא על דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין... ועוד היינו יכולין לפרש דבר המסויים לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דלא."

התוספות מעדיפים לפרש את דין "דבר המסויים" באופן שפוגע בעוצמת התביעה, דהיינו כאשר החפץ איננו מדוד או שאיננו בעל חשיבות. ובאמת פירוש רש"י תמוה לכאורה: וכי מה אכפת לנו אם יש סימנים לחפץ? הרי כל דיני סימנים נאמרו דווקא בהשבת אבדה, שם משמשים הסימנים כאמצעי לאיתור הבעלים, וממילא הם משפיעים על הייאוש של המאבד. אך מהו תפקיד הסימנים בסוגייתנו?

אפשר להציע שרש"י הבין את משמעות הסימן לעניין השבת אבדה באופן אחר מן התוספות. התוספות בסוגיה בבבא מציעא פירשו את המילים "שיש בה סימנין ויש לה תובעין" כתיאור של תנאי אחד: יש לשמלה תובעין על ידי הסימנים שבה. אך רש"י (שם ד"ה למה) פירש שמדובר בשני תנאים שונים: סימן, ותביעה. אפשר שרש"י סבור שהסימן איננו רק אמצעי טכני שבעזרתו מזהה הבעלים את החפץ שאיבד, אלא הופך את הבעלות עצמה לחזקה ומשמעותית יותר. כאשר יש סימן לחפץ, קיים קשר בין הבעלים לחפץ בעצמו, ולא כפרט חסר זהות בתוך רכושו. הבנה זו תסביר גם מדוע בהשבת אבדה קיימים דיונים בעניין אופי הסימן הנדרש (כגון: האם הוא צריך להיות בגוף החפץ), שלכאורה אינם מובנים אם כל תפקיד הסימן הוא ווידוא זהות המאבד. לאור זאת סבור רש"י שגם תשלומי כפל נאמרו רק כאשר נגנב חפץ בעל זהות מסוימת הקשור לבעליו, בנוסף לדרישה שיהיה חפץ מיטלטל שגופו ממון.