בבא קמא דף סט – "הלעיטהו לרשע"?

  • הרב אביהוד שורץ

את עיוננו אתמול הקדשנו לחידושו של ר' יוחנן בדין גזל ולא נתייאשו הבעלים. במסגרת הדיון בחידוש זה, מצטטת הגמרא בדף ע' ע"א את המשנה ממסכת מעשר שני העוסקת במנהג ה"צנועין", שביקשו להציל עוברי עבירה מאיסור אכילת נטע רבעי. משנה זו מחייבת דיון בעניינים שונים: הן בדיני הקניינים, וביכולת לחלל הקדש "בשלט רחוק"; והן בדיני כרם רבעי מצד עצמם (ראו, למשל, בחידושי הרשב"א כאן שהאריך לסכם את כלל הלכות כרם רבעי). אך את עיוננו היום נקדיש דווקא למחלוקת התנאים העקרונית במשנה אודות החובה להציל עוברי עבירה.

בגירסה שלפנינו במשנה במסכת מעשר שני, עורך רשב"ג את ההבחנה בין ציון כרם רבעי בשמיטה ובשאר שני השבוע, אך בלא הסבר. עם זאת, בגירסה שבסוגייתנו בבבא קמא, וכן במשנה שבתלמוד הירושלמי במעשר שני, מוסיף רשב"ג ומסביר:

"אבל בשאר שני שבוע - הלעיטהו לרשע וימות".

לאמור – הבוצר ענבים מכרם זולתו בלא רשות הוא גזלן, ועל כן אין חובה להצילו מעוון אכילת נטע רבעי מחוץ לירושלים. רק בשנת השמיטה, שבה הפירות הפקר, ראוי לסמן כרם רבעי, כדי שלא להכשיל את הרבים.

התוספות כאן מתלבטים האם הצנועים מודים לרשב"ג, אלא שלדעתם בשנת השמיטה אין די בציון סביב הכרם ויש לנקוט מעשה בטוח יותר להצלה מאיסור אכילת רבעי, או שמא הם חולקים עקרונית על רשב"ג, ולדעתם גם בשאר השנים, כאשר הבוצר מאותו הכרם הוא ודאי גזלן, ראוי להצילו מעבירה. גם המאירי מביא את שני הפירושים למנהג הצנועים. הרמב"ם (בפירוש המשנה במעשר שני, ובהלכות מעשר שני ונטע רבעי, ט' ז') קיבל את הפירוש הראשון, ולדעתו הצנועים אינם חולקים על כך שאין חובה להציל את הגזלן מן העבירה, וכל מנהגם אינו אלא בשנת שמיטה, כאשר הפירות בלאו הכי הפקר. ברוח זו פסק הש"ך (יורה דעה, קנ"א ס"ק ו') שאין חובה להפריש יהודי מומר מאיסור, שכן אומרים הלעיטהו לרשע וימות, ומפרשי השולחן ערוך שם האריכו לדון בדבריו.

 עם זאת, מדברי רש"י בסוגייתנו משמע יותר כפירוש השני, שכן כתב:

"בני אדם חסידים שרוצין לסלק ידי כל אדם מן העבירה כשיש להן כרם רבעי וחוששין שמא אוכלין ממנו עוברי דרכים בלא פדיון".

הצנועים מעוניינים לעשות כל מאמץ כדי להציל אחרים מן העבירה. על פי דרכו של רש"י, וכאמור פירוש זה מצוי גם בתוספות ובמאירי, נמצא שישנה מחלוקת עקרונית ויסודית בין רשב"ג ובין הצנועים אודות החובה להציל עוברי עבירה. והנה, בשו"ת חוות יאיר (קמ"ב) תמה תמיהה רבה על מחלוקת זו: האמנם חכמים סבורים שאין כל חובה להציל עוברי עבירה? האם לא יתכן שישנו מאן דהו שאכן משום מה אינו מקפיד על גזל, אך רוצה היה להיזהר מאכילת איסור רבעי?! החוות יאיר התקשה להבין את דברי רשב"ג עד כדי כך שכתב: "ומי שיעלה ארוכה למחלתי בזה רופא אומן יקרא".

הרב פערלא בפירושו לספר המצוות של רס"ג כתב, על מנת ליישב את התמיהה, שהחובה להפריש מעבירה מבוססת על דין ערבות, ועל כן מי שמוכח שעובר עבירה בזדון, יצא מכלל הערבות, ואין חובה להפרישו. אלא שאף אם הדבר נכון מבחינה הלכתית, הרי שבמישור הערכי עדיין מהדהדים דברי החוות יאיר: האם אמנם נדחה אבן אחר הנופל, ולא נציל את החוטא לפחות מחלק מן האיסורים?!

ואמנם, פה ושם ניתן למצוא בפוסקים סייגים לעניין זה של "הלעיטהו לרשע", ברוח תמיהתו של החוות יאיר. למשל, הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים ב' צ"א) קובע שאף לדעת רשב"ג אין חובה להלעיט לרשע, וכל כוונתו היא שלא ניתן לחייב את בעל הכרם לטרוח כדי להציל את הרשע מעבירה. אך עם זאת, כאשר ניתן להציל אדם מאיסור בלא טירחה, בוודאי שראוי לנהוג כן, וכפי שנהגו הצנועים.

פולמוס מרתק בעניין זה התעורר בין שנים מגדולי הפוסקים בדורנו: הרב ולדנברג בציץ אליעזר (י"א נ"ה, השלמה לחלק י"ב) והרב עובדיה יוסף ביביע אומר (יורה דעה ד', ז'). הם נשאלו האם כדאי להציב משגיח כשרות במסעדה בשרית המוכרת ללקוחות גלידה חלבית למנה אחרונה. הרב ולדנברג פסק בתקיפות שאין לתת כשרות למקום, והלעיטהו לרשע וימות. הרב עובדיה חלק עליו באריכות, וטען שאף שהבעלים והסועדים עוברים על איסור אכילת חלב אחר בשר, ראוי לפחות להצילם משאר איסורי אכילה, ולפקח על כשרות הבשר הנמכר במקום. לא נוכל להרחיב כאן בפרטי המחלוקת, אך לרגל ימי האבלות משנכנס אב, שבהם ראוי להתבונן הרבה בתוספת אהבת חינם, נחתום את דברינו בציטוט סיום תשובתו של הרב עובדיה יוסף:

"ועל כל פנים הדבר ברור שמכיון שלהרבה אנשים הויא הצלה גמורה, בודאי שחובה קדושה מוטלת על הרבנות המקומית לגדור הפרצה שבכחם לגדור ולהכשיר המסעדה כדת, ולמנות משגיח קבוע ירא וחרד לדבר ה' ובן דעת שיוכל לעמוד על המשמר להציל מה שניתן להציל. והשם יתברך יגדור פרצות עם ישראל, ויערה עלינו רוח טהרה ממעון קדשו, רוח דעת ויראת ה', ויאיר עינינו בתוה"ק אמן".