בבא קמא | דף עא | מעשה שבת

אגב דיון בתשלומי ארבעה וחמישה על שור שנטבח בשבת, מביאה הגמרא (עא ע"א) את מחלוקת התנאים בעניין הנאה ממעשה שבת:

"דתנן: המבשל בשבת, בשוגג – יאכל, במזיד – לא יאכל, דברי ר"מ; רבי יהודה אומר: בשוגג – יאכל במוצאי שבת, במזיד – לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים".

להלכה קיימא לן כרבי מאיר או כרבי יהודה, המגבילים מאד את דין "מעשה שבת": לרבי מאיר האיסור הוא רק במזיד ורק עד מוצאי שבת, ואילו רבי יהודה אוסר גם בשוגג עד מוצאי שבת, ובמזיד אוסר על עושה המלאכה לעולם. אך כדי לעמוד על אופי האיסור נתבונן באופן שבו מסבירה הגמרא (שם) את שיטת רבי יוחנן הסנדלר:

"מ"ט דר' יוחנן הסנדלר? כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה: 'ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם' – מה קדש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה".

רבי יוחנן הסנדלר משווה מעשה שבת לקודש, ומשום כך אוסר אותו באכילה. ודאי ששאר התנאים אינם מקבלים דרשה זו, וגם בדעת רבי יוחנן הסנדלר מביאה הגמרא מחלוקת אם אוסר מדאורייתא או רק מדרבנן. אך עדיין יש לשאול: מה היחס בין שיטות התנאים האחרות לשיטת רבי יוחנן הסנדלר? האם הם דוחים את דבריו לחלוטין, וסבורים שיש כאן רק גזירה מדרבנן שנועדה לקנוס את מחללי השבת ולהרתיע אותם? או שמא חכמים עשו שימוש במודל ההלכתי של "קודש", אלא שיישמו אותו רק במקרים מסוימים?

נראה ששאלה זו עומדת בבסיס מחלוקתם של הגרצ"פ פרנק והגרש"ז אויערבאך בעניין "קול מראה וריח" במעשה שבת.

הרב פרנק (שו"ת הר צבי או"ח א, קפג) כתב שמסתבר להתיר ליהנות מקול מראה וריח של מעשה שבת של ישראל, משום שאופי האיסור הוא כאיסור הקדש, וממילא יש מקום להקל בסוגי הנאות שאינן נחשבות כמעילה בהקדש.

לעומתו, הגרש"ז אויערבאך (מנחת שלמה א, ה) כתב שאסור ליהנות אפילו מקול מראה וריח של מעשה שבת, משום שגם בהנאה מסוג זה שייך לקנוס ולהרתיע את עוברי העבירה. מדבריו נראה שחכמים דוחים באופן מוחלט את דרשת רבי יוחנן הסנדלר, וסבורים שיסוד האיסור הוא גזירת חכמים עצמאית.

[נעיר בדרך אגב שהשאלה האם חכמים יצרו גזירה חדשה או עשו שימוש במודל הלכתי שיסודו בדין תורה, היא משאלות היסוד שהנחה מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל לשאול בכל מפגש עם דין דרבנן.]