בבא קמא דף פב – תקנת קריאת התורה: צמא למים וצמא לדברי תורה

  • הרב אביהוד שורץ

למדנו בסוגייתנו:

"דתניא: 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים' – דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים', כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה".

יהודי אינו יכול לשאת שלושה ימים בלא תורה, ועל כן תיקנו לקרוא בתורה בשני, בחמישי ובשבת. הרמב"ם (תפילה, י"ב א') כתב שתקנה זו היא תקנת משה רבינו. הכסף משנה שם מבאר, שאף שאנו יודעים על נביאים שהיו בדור יוצאי מצרים, אין ספק שלא היו מתקנים תקנה בלא הסכמתו של משה רבינו, ועל כן כתב הרמב"ם שהתקנה היא תקנת משה.

התורה נמשלה למים במקומות רבים, וכך גם בנידון שלפנינו. המשל בא לבטא את הצורך החיוני בתורה, והרי ידוע שהצמא למים הוא צורך קריטי, ולא ניתן להסתדר בלעדיהם אפילו זמן קצר. לעניות דעתי, קביעה זו עשויה לבוא לידי ביטוי גם במישור ההלכתי.

שאלה שכיחה לחיילים במהלך סדרות אימונים בצה"ל היא האם ניתן לנייד ספר תורה לשטח לצורך הקריאה בימים שני וחמישי. מקור הלכה זו בירושלמי במסכת יומא (ז' א'), שם נאמר שלמעט הדוגמה החריגה של כהן גדול ביום הכיפורים, שמטלטלים את ספר התורה ומביאים אותו אליו, הרי שבמצב נורמאלי "הולכים אחר התורה", ואין מניידים את הספר ממקומו. מדברי הירושלמי למד המרדכי שאסור להוציא את ספר התורה לצורך קריאה מחוץ לבית הכנסת, ואפילו אם מדובר על בני אדם שאינם יכולים להתקבץ ולבוא לבית הכנסת. דברי המרדכי הועתקו להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים, קל"ה י"ד):

"בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ספר תורה אפילו בראש השנה ויום הכיפורים".

הרמ"א שם מעיר שבמידה וניתן להתקין לספר מקום מכובד למשך יום או יומיים, הדבר מותר. ואכן, רבים נוהגים להביא ספר תורה לצורך התפילה בבית האבל, שכן מדובר על ניוד ספר תורה למשך שבוע, ולצורך מספר קריאות.

הביאור הלכה שם העיר שמסקנת המרדכי מן הירושלמי, שעליה מבוסס פסק השולחן ערוך, אינה מוסכמת. לדבריו, במצב שגרתי אכן ראוי לבוא אל התורה, אולם מי שהינו אנוס, ואין באפשרותו לבוא לבית הכנסת – הדעת נותנת שעבורו ניתן לטלטל את ספר התורה. עם זאת, בשו"ת ציץ אליעזר (י"ז י"ב) כתב שאף שאמנם מצאנו מי שמיקל זה, הרי שהקולא בכך היא אך ורק במקום צורך גדול ובגדר "הלכה ואין מורין כן", אך לכתחילה בוודאי שאין ראוי לטלטל את הספר ממקומו לצורך קריאה אחת. בשו"ת יביע אומר (אורח חיים ז', נ"ו) דן אף הוא בדעות המתירים והאוסרים, ואף ציין שמן הזוהר הקדוש משמע שיש להחמיר ולא להוציא את הספר ממקומו בבית הכנסת כלל וכלל.

ובכן, כיצד נכריע להלכה ביחס לאותם חיילים המתאמנים בשטח, ואין באפשרותם להגיע אל בית הכנסת שבבסיס הקבע? בפשטות, היה מקום להחמיר בזה, ולהורות שקריאת התורה תתבטל, ולא נטלטל את הספר ממקומו לצורך קריאה אחת, ונתיר אך ורק אם הספר יוכל להיות בשטח למשך מספר ימים. דא עקא, הצעה זו בדרך כלל אינה מעשית, ואי אפשר יהיה לשמור על הספר בצורה מכובדת.

לעניות דעתי, כאן יש לשוב אל מקור התקנה כפי שהצגנוה לעיל. לאמור – אם ישנן בראשונים או באחרונים דעות המתירות לטלטל את הספר גם לצורך קריאה חד פעמית, הבה ונסמוך על דעות אלה כדי למנוע מן החיילים שלושה ימים רצופים בלא תורה. כאמור לעיל, אין מדובר על שאלה הלכתית רגילה, אלא על צמא למים, דהיינו על צורך חיוני שלא ניתן להתקיים בלעדיו. כאשר זו השאלה העומדת על הפרק, מסתבר מאוד לסמוך על דעת המתירים, ולאפשר לנייד את ספר התורה לשטח אפילו לצורך קריאה אחת.

ואמנם, בספר "תורת המחנה" – החיבור ההלכתי הרשמי של הרבנות הצבאית (חלק א', פרק ט"ו תשובה ו') נקבע:

"נאמר בגמרא: "תניא, 'וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים' – דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' ... ועשרת מונים מקום יש לה לתקנה זו במציאות הצבאית בה עומס הפעילות מביא לעיתים למציאות שעשויים לחלוף ג' ימים בלא תורה ...

לפיכך יש להימנע ככל הניתן מטלטול ספר התורה ממקומו, אולם במידה ולא מתאפשר הדבר, יש להשתדל להסדיר בשטח האימונים מקום ייחודי מכובד ושמור כאוהל איכותי וכד' שיהא מונח שם בארון קודש משך זמן משמעותי כיום/יומיים, ובכך לקבוע את מקומו שם. ואם גם זאת לא ניתן להסדיר, רשאים אף להקל ולהביאו לצורך הקריאה בלבד, ומכל מקום ראוי אף באופן זה להציבו שם מתחילת התפילה ועד סופה".