בבא קמא | דף פג | תספורת למקורבים למלכות ו'פיקוח נפש ציבורי'

אגב הדיון באיסור ללמוד חכמה יוונית, מצטטת הגמרא בדף פ"ג עמוד א' את הברייתא:

"המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי. אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות".

מדברי התוספות וראשונים נוספים כאן נראה שהאיסור להסתפר באופן המקובל בין הנכרים הוא איסור דרבנן, ומלכתחילה חכמים לא גזרו גזירה זו על המקורבים למלכות. עם זאת, פשטות לשון הגמרא היא שהאיסור להסתפר כנכרי הינו איסור תורה .כך פסק גם הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים, י"א א'):

"אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, שנאמר 'ולא תלכו בחקות הגוים', ונאמר 'ובחקותיהם לא תלכו', ונאמר 'השמר לך פן תנקש אחריהם', הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן".

גם בהמשך אותה הלכה כותב הרמב"ם בפירוש שהאיסור ללכת בחוקות הגויים כולל גם תספורות שונות ומשונות. אלא שהרמב"ם עצמו בהלכה ג' שם מביא את האמור בסוגייתנו, וקובע שהתירו למקורבים למלכות "לספר קומי".  הכסף משנה שם התקשה: אם אמנם מדובר על איסור תורה, הכיצד הקלו בו למקורבים למלכות?! בתשובה לקושיה מציע הכסף משנה שני תירוצים:

"ואם תאמר: כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו, היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות?!

ויש לומר: משום הצלת ישראל הוא דשרו, וכשישראלים עומדים לפני המלכים הם מצילים את ישראל.

אי נמי שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה "ובחקותיהם לא תלכו" ומסרה הדבר לחכמים, והם ראו שאין לגזור על הקרובים למלכות".

על פי תירוצו השני של הכסף משנה, לפנינו דוגמה לכלל הידוע "נמסר הדבר לחכמים" – התורה אסרה בצורה כוללת להידמות לנכרים, אך חכמים קבעו את גדרי הלכה זו, והם מראש לא כללו בהגדרותיהם את המקורבים למלכות.

תירוצו הראשון של הכסף משנה מחודש הרבה יותר. התירוץ מבוסס על הגמרא במסכת מעילה (דף י"ז):

"שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את נדות. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי, והלך וישב עמהם ... ובטלוה".

השם ראובן בן איסטרובלי קשור ככל הנראה לשם אבטולוס בן ראובן. מדובר ככל הנראה על משפחה של שתדלנים, שקרבתה לחצר המלוכה איפשרה לה לסייע לישראל בשעת הדחק.

וכאן הבן שואל: היכן שמענו והיכן ראינו שהתירו לשתדלן לעבור על איסורי תורה? אין ספק שהשתדלנות הזו חשובה ומשמעותית, אך עד כדי היתר של איסור גמור?! ובביאור הדבר נראה שלפנינו גדר ייחודי בהלכות פיקוח נפש.

הלכה בסיסית היא שפיקוח נפש דוחה איסורי תורה אך ורק כאשר ישנו "חולה לפנינו", דהיינו כאשר ישנה סכנה ברורה ומיידית בהווה, ולא כאשר מדובר על סכנה עתידית (ראה על כך בחזון אי"ש, יורה דעה ר"ח; ובהרחבה בשו"ת ציץ אליעזר, ח' ט"ו פרק ז'). אלא שהדברים אמורים דווקא בפיקוח נפש של היחיד. כאשר מדובר על סכנה לשלום הציבור, נראה שגם פיקוח נפש עתידי מוגדר כפיקוח נפש. ובכן, במידה ואחד משלומי אמוני ישראל ייתפס על ידי המלכות, ותידרש שתדלנות כדי לשחררו, לא יהיה מנוס מלהפעיל את קשריו הטובים של זה שמספר קומי באופן קבוע. נמצא איפוא שהתספורת עשויה להיות מצילת חיים בעתיד, אף אם לא בהווה.

הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן קמ"ג) קבע קביעה יסודית, שלפיה במשפטי התורה קיימת הבחנה בין הלכות היחיד ובין הלכות הציבור. הרב מסביר שם שבשנות הגלות הארוכות אבדו מאיתנו הלכות הציבור, ולא נותרו אלא "שרידים" מהלכות אלה. אפשר שדברי הכסף משנה שלפנינו הם דוגמה לאותם שרידים ממשפטי המלוכה, שבלשונו של הרב קוק "הם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד". כאשר עוסקים בשלום הציבור, גדרי פיקוח נפש מתרחבים הרבה, ואף סכנה עתידית של מי שייתפס על ידי השלטונות מוגדרת כבר כעת כפיקוח נפש, שבכוחו להתיר איסור תורה.

קיימות דוגמאות נוספות לעיקרון חשוב זה ביחס לפיקוח נפש ציבורי, ובעז"ה נעסוק בהן בהזדמנות אחרת ועוד חזון למועד.