בבא קמא דף פד – קבלת גרים בזמן הזה

  • הרב אברהם סתיו

אחת המחלוקות ששבות ומעסיקות את פוסקי ישראל במאות השנים האחרונות, היא המחלוקת סביב גיור אנשים שמסתבר שלא ישמרו תורה ומצוות. בפרט נחלקו הפוסקים בעניין גיור קטנים, שבו יש מקום לומר שבית הדין יקבל את המצוות עבור הקטנים, גם אם הם עצמם אינם מוכנים להתחייב לכך.

הרב קוק נטה להחמיר בסוגיה זו, ובתשובתו בעניין גיור קטנים (דעת כהן סי' קמז) הוא מעלה סברה חדשה, שלא נידונה בדברי רוב הפוסקים. דבריו מבוססים במידה רבה על סוגייתנו, ועל כן נציג את אותם מראשיתם. הגמרא מצביעה על כך שישנם תחומים מסוימים שנידונים על ידי בתי הדין בבבל, ותחומים שאינם נידונים בהם. בהסבר הדבר היא קובעת שהסמכות של דייני בבל (שאינם סמוכים) נובעת מן השליחות שקיבלו מדייני ארץ ישראל, ושליחות זו מוגבלת לתחומים מסוימים בלבד. וכך מסיקה הגמרא (פד ע"ב):

"כי עבדינן שליחותייהו – במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס, אבל מילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס, אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס – לא עבדינן שליחותייהו".

קביעה זו, שלפיה בתי הדין בבבל, וממילא גם בימינו כשאין סמיכה, מוגבלים לתחומים "שכיחים שיש בהם חסרון כיס", מעוררת שאלה בנוגע לאפשרות לדון בתחומים מסוימים, וביניהם גירות. התוספות במסכת גיטין (פח ע"ב ד"ה במילתא) מסבירים שקבלת גירות מתבססת על כך שמדובר בפעולה שכיחה:

"ומה שאנו מקבלים גרים אף על גב דגר צריך ג' מומחין כדאמרי' בהחולץ (יבמות מו ע"ב) 'משפט' כתוב ביה, אור"י דעבדינן שליחותייהו דחשיב כשכיחא".

אלא שמסוגייתנו מוכח שיש צורך בשני תנאים, שכיחות וחסרון כיס, וכן לא ברור שגירות היא פעולה כה שכיחא, ועל כן יש צורך גם בדברי הר"ן (גיטין מט ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה במילתא):

"ונ"ל דבממונא הוא דאמרינן דלא חיישינן במילתא דלא שכיחא למעבד שליחותייהו, אבל להכניס אדם תחת כנפי שכינה אף על גב דלא שכיח עדיף טפי מממונא דשכיח".

לאור זאת כתב הרב קוק:

"וצ"ל דמה שיפסיד הגר את זכותו חשיב ג"כ כחסרון כיס. וכ"ז לא שייך כ"א בגר שעתיד לקיים מצות, דברור לנו שהוא אצלו חסרון גדול מה שלא יתגייר, אבל בנ"ד, שע"פ האומד יעבור עה"ת, אין כאן ח"כ".

הרב קוק טוען שהשליחות נובעת מכך שלגר יהיה חסרון אם לא נקבל אותו, וממילא היא שייכת רק כאשר הגר עתיד לשמור מצוות, ויפסיד מכך שלא נגייר אותו.

אלא שיש לדחות את דברי הרב קוק בכמה דרכים:

ראשית – כלל לא ברור שיש צורך בחסרון כיס אישי של הגר. אדרבה, מלשון הר"ן משמע שהמוקד הוא ברצון של הציבור להכניס את הגר תחת כנפי השכינה. ממילא, כאשר יש אינטרס ציבורי גדול בגיור, כפי שקורה בימינו, הדבר נחשב כ"חסרון כיס".

שנית – לא נראה שבכל דין תורה יש צורך לבחון מחדש האם יש חסרון כיס. סברת חסרון כיס מגדירה את התחומים שבהם התירו לבתי הדין שאינם סמוכים לדון, ולא יעלה על הדעת שנבחן בכל מצב האם באמת קיימת מצוקה שדורשת את התערבותם (כגון להגביל כפיית גט לנשים עד גיל מסוים).

שלישית – כלל לא ברור שבגירות יש צורך בדין "שליחותייהו". כך אמנם סבורים התוספות והר"ן, אך לדעת ראשוני ספרד (רמב"ן, רשב"א ומאירי ביבמות מו ע"ב) כלל אין צורך במומחים בזמן הזה.