בבא קמא דף צג – שינוי החוזר לברייתו

  • הרב ישי יסלזון

בתחילתנו פרקנו נאמר ששינוי אינו משנה את גובה התשלום שבו מתחייב הגזלן, אלא "כל הגזלנין משלמים כשעת הגזילה".

הגמרא בתחילת הפרק מנסה להבין מהי רמת השינוי הנדרשת בשביל לחייב תשלום כשעת הגזילה:

"אמרי: עצים ועשאן כלים – אין, שיפן – לא, צמר ועשאן בגדים – אין, ליבנן – לא; ורמינהי: גזל עצים ושיפן, אבנים וסיתתן, צמר וליבנן, פשתן ונקהו – משלם כשעת הגזלה!"

הגמרא מעמתת בין המשנה שלנו לברייתא, משום ששתיהן נותנות שיעורים שונים לרמת השינוי המחייבת תשלום (ולא החזרת החפץ). לסתירה זו ישנם כמה יישובים המובאים בגמרא, אך אנו נתמקד ביישובו של אביי:

"אמר אביי: תנא דידן קתני שינוי דרבנן דהדרא, וכל שכן שינוי דאורייתא".

אביי מפרט כיצד מתיישבות שתי הברייתות על פי הנחה זו:

"עצים ועשאן כלים – בעצים משופין, ומאי נינהו? נסרים, דשינוי דהדר לברייתא הוא, דאי בעי משליף להו, צמר ועשאן בגדים – בצמר טווי, דשינוי דהדר לברייתא הוא, דאי בעי סתר ליה, וכל שכן שינוי דאורייתא; ותנא ברא, שינוי דאורייתא קתני, ושינוי דרבנן לא קתני".

ראשית יש להבין את הנחתו של אביי – מדוע שינוי החוזר לברייתו הוא שינוי מדרבנן?

מצד אחד, אפשר להבין ששינוי החוזר לברייתו אינו שינוי כלל. העובדה שחוט נארג בבגד עדיין אינה משנה את עובדת היותו חוט, וממילא הוא לא השתנה כלל. אם נבין כך, החידוש של חכמים הוא שאפילו שינוי החוזר לברייתו – שאינו שינוי כלל – נחשב שינוי.

מצד שני, אפשר לראות בשינוי החוזר לברייתו שינוי לכל דבר ועניין, אלא שהוא שינוי ברמה פחותה – שהרי עדיין ניתן להחזיר את המצב לקדמותו.

בעקבות שאלה זו, ישנה מחלוקת באחרונים כיצד ליישב סתירה ברמב"ם, הפוסק במקום אחד ששינוי החוזר לברייתו אינו קונה (גזילה ב, י), אך בסוגיא דידן (גזילה ב, יב) פוסק שאפילו צמר טווי שעשאו בגדים משלם כשעת הגזילה, ומשמע ששינוי החוזר לברייתו נקרא שינוי.

הב"ח (חו"מ סימן שס) מסביר שטויית הצמר בבגד נחשבת כשינוי שאינו חוזר לברייתו, מכיוון שלאחר פרימת הצמר החוט נשאר מכווץ וניכר שהשתמשו בו בעבר, וממילא הטוייה משנה גם את החפץ עצמו. הב"ח מניח ששינוי החוזר לברייתו אינו שינוי כלל, אלא שכאן מדובר על שינוי החוזר לברייתו.

המאירי (מובא בשטמ"ק) מסביר שכרגע החוט אינו משמש כחוט אלא כחלק מן הבגד, וממילא נחשב הדבר שהוא השתנה, ואם לאחר מכן יחזור החוט לקדמותו שוב ייחשב הדבר כאילו לא נעשה בו שינוי כל עיקר. על פי דברים אלו של המאירי יוצא ששינוי החוזר לברייתו נחשב שינוי, אלא שמסיבה כלשהי (שלא ניכנס אליה כרגע) הוא אינו קונה. יוצא שלשיטת המאירי שינוי החוזר לברייתו נחשב שינוי (גם אם מדרבנן בלבד), ולעומת זאת לב"ח שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי כלל (וכנראה שלא פוסקים כאביי).