דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף צט | אומן קונה בשבח כלי

סוגייתנו דנה בשאלה האם אומן קונה בשבח כלי, לאור דברי רב אסי בעמוד הקודם (צח ע"ב):

"אמר רב אסי:... נתן לחרש עצים לעשות שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושיברן - פטור; מאי טעמא? אומן קונה בשבח כלי".

רב אסי פוטר את האומן שהזיק לחפץ שאותו הכין, משום ששבח הכלי שייך לאומן. כלומר – את מצב הבעלות על הכלי שהכין האומן, אפשר להבין בשתי דרכים: א. הכלי שייך באופן מלא לבעלים, ולאומן אין אלא תביעת שכר כלפי הבעלים. לפי הבנה זו, אם האומן הזיק לכלי עליו לשלם את מלוא השווי של הכלי המוכן, בניכוי שכר הטרחה שהבעלים חייב לו. ב. רב אסי מחדש שהאומן נחשב כבעלים על השבח שהשביחו העצים כשהפכו לכלי, ומשום כך האומן אינו חייב לשלם סכום זה לבעלים, אלא רק להשיב את העצים ולוותר על שכרו.

ננסה להתבונן מעט יותר בדברי רב אסי: מדוע קנה האומן את שבח הכלי? הרי בסופו של דבר מדובר בעצים שנמצאים בבעלות הבעלים, ומי הוא זה שהקנה אותם לאומן?

ובאמת, יש שכתבו שהאומן איננו קונה קניין גמור בשבח הכלי, ובראשם בעל קצות החושן (סי' שו ס"ק ד):

"נראה אחר העיון דודאי האי שבחא דבעל הבית הוא, והא דאומן קונה בשבח כלי אינו קנין גמור להיות כשלו ממש, אלא קצת קנין הוא דאית ליה בגויה... אבל עצם הקנין אינו יותר מבע"ח במשכון ומש"ה יכול לסלקו בעל כרחו".

אך פוסקים אחרים (שחלקם מובאים בדברי קצות החושן שם) כתבו שמדובר בקניין גמור, ואם כך חוזרת ועולה השאלה: כיצד קנה האומן את הכלי?

כיוון אחד בדברי הראשונים מדגיש את דעת האומן. כך למשל התמודד הרשב"א (צח ע"ב ד"ה מאי) עם שאלה זו:

"אומן קונה בשבח כלי ואפי' כל שבחו ובשקלקלו לאחר שהשביחו נמי, לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו, וכן דעתו ג"כ להשביחו לעצמו ולקנות בו כנגד שכרו אף על פי שלא קלקלו, אבל לכ"ע בשלא קלקלו אינו קונה כל שבחו שעל דעת שיהי' שבח של כלי לבעלים הוא מתקנו ומשביחו".

הרשב"א מסביר שהאומן איננו מתכוון להשביח את הכלי על מנת שישלם עליו. כלומר, יש מעין הסכמה שבשתיקה בין האומן לבעלים על כך שהשבח שנוצר בכלי יעבור לרשות האומן, הן למקרה שהכלי יינזק והן עבור גביית שכרו. משום כך מגביל הרשב"א את הקניין, וכותב שלא יחול על השבח כולו במקרה שבו הכלי לא ניזוק.

אך בדברי רבינו יהונתן שבשיטה מקובצת (שם ד"ה גמרא) אפשר למצוא גישה מהותית יותר לאופי הקניין:

"אם שברן אחר שתקנן לא משלם אלא דמי עצים שבאו לידו מידו של בעל הבית ולא שאר שבח שנשבחו בידו, שהרי אותו שבח האומן עשאו וקנאו בו".

לדעת רבינו יהונתן, עצם העובדה שהאומן עשה את השבח, הופכת את השבח לשלו, בלי שיש צורך בהסכם כלשהו שיקנה לו את השבח. נראה שהוא מבין שהשבח הינו גורם נפרד ועצמאי, שאותו קונה האומן בקניין מיוחד: קניין יצירה. "בורא עולם בקניין".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)