בבא קמא דף קד – חומש ממונא

  • הרב אביהוד שורץ

בעיוננו אתמול עסקנו בחובת ההשבה הייחודית המוטלת על מי שגזל ונשבע על שקר, ששנה בחטא ונדרש לכפר על חטאו. כפרה זו מורכבת, על פי המקראות בסוף פרשת ויקרא, משלושה גורמים: השבת הגזילה, תוספת חומש וקורבן אשם (ויקרא, ה'):

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ: אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא: אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ: וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן:"

חז"ל נתנו דעתם על פתיחת הפרשייה בביטוי "מעילה בה' ", ותמהו: מדוע הכופר בחובו כלפי חבירו נחשב כמועל בריבונו של עולם? רש"י במקום מצטט את תשובת המדרש:

"אמר ר' עקיבא: מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה'? לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם".

רבינו בחיי מסביר בהרחבה, שבגזל אכן קיימים שני עוונות: האחד שבין אדם לחבירו, בחיסור ממון הזולת, ועל כך יש להשיב את הגזילה; והשני שבין אדם למקום, בכך שהגזל הוא עוון חמור במיוחד (כפי שמצאנו בדור המבול, שלא נחתם דינם אלא על הגזל, כנראה מפאת הכפירה ב"שלישי שביניהם"), ועל כך יש להביא קורבן לכפרה בנוסף לתשלומים.

השאלה הנשאלת בדף ק"ד עמוד ב' היא לאיזה משני המוקדים יש לשייך את תוספת החומש: האם מדובר על חלק מכפרת הקורבן, דהיינו ענישה ייחודית שאינה קשורה בהכרח לעוון הממוני; או שמא מדובר על חלק בלתי נפרד מן התשלום. הכרעת הגמרא היא כאפשרות השנייה: חומשא ממונא. בעיוננו לדף מ"א עסקנו בשני צמדים אפשריים: הצמד השכיח יותר הוא ממונא לעומת קנסא; והצמד המתחדש שם ביחס לכופר בשור שהמית הוא ממונא לעומת כופרא.

ואמנם, המפרשים בסוגייתנו נחלקו בעניין זה. השיטה מקובצת מצטט את דברי הראב"ד שכתב:

"חומש ממונא הוא מדמצי לממחל גביה, דאי כפרה הוא היכי מצי מחיל, וכיון דממונא הוא משלמי ליה יורשין".

באותו עיון לדף מ"א הזכרנו את העובדה שתשלום שעיקרו כפרה אינו ניתן למחילה. ובכן, טוען הראב"ד, ספק הגמרא היה בשאלה האם מדובר על ממון או על כפרה, והיות שלדעת הראב"ד מדוייק ממשנתנו שהנגזל רשאי למחול על החומש, על כרחנו שמדובר על חיוב ממוני רגיל.

לעומת הראב"ד, כתב בעל ה"תורת חיים" כאן:

"אלמא חומש ממונא הוא ולא קנסא. דקיי"ל מי שחייב קנס אין קונסין בנו אחריו".

נמצא שהבין שספק הגמרא הוא האם החומש הינו קנס או חיוב ממוני רגיל, ומן העובדה שבניו של הגזלן חייבים לשלם גם את החומש מוכח לדעתו שאין מדובר על קנס, שכן בדרך כלל אין קונסים את בנו של העבריין אחריו.

קשה לדון בנפקא-מינה בין פירוש הראב"ד ופירוש התורת חיים, משום ששניהם מסבירים רק את ההוה-אמינא שבגמרא, ולמסקנה הרי חומשא ממונא. עם זאת, למדנו מדבריהם שוב על החומרה המיוחדת שבעוון הגזילה, אשר מפאת חומרתו מחייב מהלך של תשובה וכפרה המורכב מגורמים שונים, המתחברים יחד כדי להחזיר את הגזלן-השקרן אל דרך הישר.