בבא קמא דף קה – גזילה שערכה השתנה

  • הרב אברהם סתיו

במשנה (קג ע"א) נאמר שאין חובת השבה על גזילה ששווה פחות מפרוטה, וכן במקרה שבו הנגזל מחל לגזלן על הגזילה מלבד פחות משווה פרוטה שבה. בסוגייתנו העלתה הגמרא (קה ע"א) אפשרות לסייג קביעה זו:

"אמר רב פפא: לא שנו אלא שאין גזילה קיימת, אבל גזילה קיימת – צריך לילך אחריו, חיישינן שמא תייקר.

איכא דאמרי, אמר רב פפא: לא שנא גזילה קיימת, ולא שנא שאין גזילה קיימת – אינו צריך לילך אחריו, לשמא תייקר לא חיישינן".

לפי הלישנא-קמא, כאשר הגזילה קיימת יש חובה להתאמץ ולהשיב אותה משום שאנו חוששים שמא היא תתייקר ותעמוד על פרוטה; ואילו לפי הלישנא-בתרא איננו חוששים לכך, וכך פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך – שכאשר הגזילה אינה שווה פרוטה כעת אין חובה להשיב אותה.

אלא שעדיין יש לשאול: מה הדין כאשר הגזילה באמת התייקרה, וכעת היא שווה פרוטה?

הראשונים בסוגייתנו נחלקו בשאלה זו, ומחלוקתם הובאה להלכה בטור (חו"מ שסז, ג):

"ר"י פירש אפילו אם תתייקר א"צ להחזירה לו כיון שפעם אחת לא היתה שווה פרוטה. והרמ"ה כתב שצריך להחזירה לו".

כלומר, כאשר הגזילה הייתה שווה בשעת הגזילה פחות מפרוטה, אך כעת היא שווה פרוטה, לדעת ר"י אין בה חובת השבה, ולדעת הרמ"ה יש חובה כזו.

מהו שורש מחלוקתם? נראה שהם מבינים את פטור השבה בפחות משווה פרוטה בשתי דרכים שונות:

לדעת ר"י – כאשר החפץ שווה פחות מפרוטה פוקעים כל החיובים הממוניים שבו, אולי בגלל מחילת הנגזל. משום כך, לאחר שפקעו חיובים אלו שוב אין דרך להשיב אותם, גם כאשר החפץ מתייקר.

לדעת הרמ"ה – החיוב העקרוני רובץ על החפץ כל העת, אלא שהחובה על האדם להשיב בפועל קיימת רק בשווה פרוטה. משום כך, גם אם בעבר לא הייתה חובה כזו, כאשר החפץ מתייקר היא שבה וניעורה.

אלא שעלינו לבחון מחלוקת זו שנית, לאור המשך סוגייתנו (קה ע"א):

"אמר רבא: גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים, אם החזיר לו שתים – חייב להחזיר לו אחרת... אף על גב דהשתא לא שוה פרוטה, כיון דמעיקרא הוי שוה פרוטה בעי שלומי".

מבואר בגמרא שבמקרה הפוך, שבו החפץ היה שווה פרוטה בשעת הגזילה והוזל לאחר מכן, אנו הולכים אחר שעת הגזילה ומחייבים את השבתו. בהסבר הדברים כתב ספר החינוך (מצוה קל) שאנו הולכים אחר מחילת הבעלים בשעת הגזילה בלבד. לאור זאת יש להסביר את שיטת ר"י, שלא כפי שמשמע בלשון הטור, בכך שמכיוון שהחפץ לא היה שווה פרוטה בשעת הגזילה (דווקא) מחלו עליו הבעלים ושוב לא אכפת לנו אם יתייקר (וכן כתב הב"ח חו"מ שסז).

אך מה בדבר שיטת הרמ"ה? מדוע כאשר החפץ הוזל אנו הולכים אחר שעת הגזילה, וכאשר התייקר הולכים אחר שוויו הנוכחי?

נראה לומר לשיטתם שכל עוד החפץ לא נקנה בשינוי, נחשב הגזלן כאילו הוא שב וגוזל אותו כל העת. משום כך, הוא נחשב כאילו גזל אותו גם בשעת הגזילה, וגם לאחר מכן כאשר התייקר, ובאותו רגע לא הייתה מחילה של הבעלים.

החידוש שעולה מתוך הבנה זו הוא שאם החפץ התייקר ולאחר מכן הוזל, עדיין יהיה בו חיוב השבה משום שהיה רגע אחד שבו הבעלים לא מחל.