בבא קמא דפים לג-לד: מעמדו הייחודי של שור בנזיקין ובחבלה [ב']

  • הרב אביהוד שורץ

בעיוננו אתמול עמדנו על כך שלשור המזיק ישנו מעמד ייחודי, המאפשר להגדירו, לעיתים, כ"חובל" או כ"רוצח". אפשר, שתפיסה זו עצמה שנויה במחלוקת התנאים במשנה בדף ל"ג:

"תם באדם – משלם במותר חצי נזק; ר' עקיבא אומר: אף תם שחבל באדם – משלם במותר נזק שלם".

לדעת חכמים, אין סיבה להבחין בין שור שנגח שור ובין שור שנגח אדם, והתם משלם חצי נזק. אך מה היסוד לדעת ר' עקיבא? מדוע שתם יתחייב בנזק שלם? אפשר, שהדבר מושתת על היסוד הנ"ל: פגיעת שור באדם איננה "נזק ממוני" גרידא, כי אם תרחיש של חבלה. העובדה שאדם נפגע כתוצאה מכוונת נזק ברורה, הופכת את האירוע לחמור יותר, ומחייבת לשלם נזק שלם. כמובן, גם לדעת ר' עקיבא ישנה גזירת הכתוב הפוטרת את השור ממכלול תשלומי החבלה, ובכך עסקנו בעיון הקודם, אך המעמד העקרוני של השור הוא כחובל, ועל כן – לפחות בכל הנוגע לעצם הנזק – בעליו נדרש לשלם נזק שלם.

הרמב"ם (נזקי ממון ז', ג') הכריע להלכה כדעת חכמים, ששור תם שחבל באדם משלם חצי נזק:

"בהמה שחבלה באדם בין בכוונה בין שלא בכוונה, אם תמה היא משלם חצי נזק מגופה ואם מועדת משלם נזק שלם. ופטור מן השבת ומן הבושת ומן הצער ומן הרפוי, שארבעה דברים אלו לא חייבה תורה בהן אלא לאדם שחבל בחבירו, אבל בהמתו שחבלה באדם הרי זה כמי שהזיקה ממונו שאינו חייב אלא נזק בלבד".

מתוספת ההסבר בדברי הרמב"ם נראה שפירש את המחלוקת כפי שפירשנו לעיל: לדעת ר' עקיבא שור שפגע באדם הוא חובל, ואילו לדעת חכמים השור איננו חובל, אלא "כמי שהזיקה ממונו".

סייעתא לפסק זה של הרמב"ם ניתן להביא מן הסוגיה לעיל בדף ד'. הגמרא מבררת שר' חייא ור' אושעיא, במנייני אבות הנזיקין המפורטים, הבחינו בין "אדם דאזיק אדם" ובין "אדם דאזיק שור". אכן, קיים פער גדול בין נזק ממוני גרידא, ובין חבלה, שיש בה פגיעה בין-אישית, וכבר לימדונו חז"ל כי "המרים יד על חבירו נקרא רשע". אך ביחס לשור קובעת הגמרא שם:

"מה לי שור דאזיק שור, מה לי שור דאזיק אדם, אידי ואידי נזק הוא דמשלם".

על פי דרכו של הרמב"ם, קביעה זו אכן מבהירה היטב את דעת החכמים: שור שפוגע באדם איננו חובל, אלא מזיק גרידא.

בבואנו להכריע מסברה האם אמנם נכון לראות את השור כחובל, ייתכן שיש לעיין באופי חיובם של תשלומי חבלה. ישנה חקירה ידועה מבעל "מחנה אפרים" בדבר אופי תשלומי נזיקין: האם מדובר על חוב ממוני גרידא, הנובע אוטומטית מן הנזק שנגרם ומהצורך להשלימו; או שמדובר על חיוב תשלומין עצמאי, שאינו מיועד רק להשלמת החסרון הממוני שנרם לניזק. הגר"ח מבריסק קבע, שבכל הנוגע לתשלומי חבלה מוכרחים לנקוט את האפשרות השנייה, והסביר:

"ולפי זה נראה, דגם בנזק חלוק דין חבלות משאר נזקי ממון, דבשאר נזקי ממון עיקר חיובו הוא הממון עצמו שהפסידו, ומחמת חיוב זה הוא שמתחייב בהתשלומין, שהם חליפי ממונו שהפסיד, דאם לא היה מתחייב בעיקר הממון שהפסיד, לא הוה חייל עליה גם חיוב תשלומין. משא"כ בחבלות, התחלת חיובו הוא בהתשלומין עצמם, דחייבתו התורה מחמת שיווי הנזק מגזירת הכתוב דחבלות, וכחיובא דצער ובושת גם כן חיוב דנזק דחיוב התשלומין הוא התחלת חיובו".

ר' חיים מסביר שהחיוב על נזקי ממון נובע מהצורך להשיב את המצב לקדמותו, בהתאם להצעתו הראשונה של המחנה אפרים. לעומת זאת, החיוב על חבלה אינו קשור להפסד ממוני כלשהו, ויש לראותו כחיוב תשלומין עצמאי. את קביעתו של ר' חיים ניתן לנמק בשני נימוקים:

נימוק א' – ישנן פגיעות פיזיות שאותן אי אפשר להשלים (כך הוא באדם שהביא לכך שחבירו איבד יד או רגל וכדו'), ויש לפרש שחובת התשלומים עליהן תהיה חובת תשלומים עצמאית, ולא חובה לתיקון של החפץ, שכאמור – איננו בר תיקון.

נימוק ב' – תשלומי חבלה הם מעין קנס שמשלם החובל על המעשה החמור שעשה, ועל "רשעות הגברא" בלשון האחרונים. לפיכך, גם במקרים שבהם יוכל הנחבל להחלים ולחזור לתפקוד מלא, יש לפרש את חובת התשלום של החובל כחובה הנובעת מעצם המעשה שעשה, ולא מהצורך להביא להחלמתו של הנחבל.

הנפקא-מינה בין הנימוקים נוגעת לסוגייתנו. אם נפרש שייחודה של החבלה נובע מהעובדה שהנזק הוא בלתי הפיך, הרי שגם שור עשוי להיהפך לחובל, לאחר שיצר פגיעה קשה ובלתי הפיכה מתוך כוונה להזיק. ברם, אם נפרש שיסוד תשלומי החבלה הוא רשעות הגברא, קשה יותר ליישם מונח זה על שור, שאף אם התכוון – סביר להניח שאיננו "רשע".