ב`ב ה - אין אדם פורע תוך זמנו

  • הרב שמואל שמעוני

בבא בתרא דף ה - אין אדם פורע תוך זמנו / הרב שמואל שמעוני

"אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו ואמר לו 'פרעתיך בתוך זמני' - אינו נאמן; ולואי שיפרע בזמנו.
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עביד איניש דפרע בגו זימניה...
והלכתא כריש לקיש... חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה" (ה ע"א-ע"ב).

בפשטות, מחלוקת האמוראים אינה מחלוקת עקרונית אלא מחלוקת במציאות: אביי ורבא מודים לאביי שחזקה כגון "לא עביד איניש דפרע בגו זימניה" יכולה להוציא ממון, אלא שהם סבורים שחזקה זו אינה קיימת, שכן "עביד איניש דפרע בגו זימניה".

אנו נתמקד בדעת ריש לקיש, שנפסקה להלכה. כידוע, קיימא לן שאין הולכים בממון אחר הרוב להוציא ממון (מחלוקת רב ושמואל להלן צב ע"ב, והלכתא כשמואל);. חזקה זו, לכאורה היא מילה נרדפת לרוב - רוב האנשים אינם פורעים תוך זמנם. אם כן, כיצד היא יכולה להוציא ממון?!

אמנם התוספות בסנהדרין (ג ע"ב, ד"ה דיני) חידשו שיש רמות של רוב שגם שמואל מודה שניתן להוציא ממון באמצעותן, ושמא הוא הדין לחזקה שאנו עסוקים בה. אבל התוספות בבבא קמא (כז ע"ב, ד"ה קמ"ל) חלקו על התוספות הנ"ל, ולדבריהם הקושיה עומדת בעינה.

ייתכן שהקושי הזה הוא שהניע את האור זרוע (חלק התשובות, סימן תש"ס) לומר שחזקה זו היא ממש בגדר 'אנן סהדי' - חידוש מרחיק לכת ביותר. [לכיוון המבחין בין "חזקה" (כגון "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו") ל"רוב" ומצמצמם את הכלל שאין הולכים בממון אחר הרוב - ראה שערי יושר שער ג פרק ג.] אך רבי עקיבא איגר נקט בתשובותיו (סימן קצ"ז) בדרך אחרת:

"הא דמוציאין בחזקה, היינו בצירוף חזקת חיוב".

לדבריו, חזקה ברמה של "אין אדם פורע תוך זמנו" אכן אין בה כדי להוציא ממון מצד עצמה. ואולם, כאן מצטרף אליה גורם שני - "חזקת חיוב": הנתבע מודה להלוואה, אלא שהוא טוען לפירעון. ומאחר שנצטרפה אליה חזקת חיוב, יכולה חזקת "אין אדם פורע תוך זמנו" להוציא ממון.

צירוף זה טעון ביאור. הרי כשם שנאמן אדם לומר "לא היו דברים מעולם", כך הוא נאמן לומר שפרע את חובו, והמוציא מחברו עליו הראיה. כיצד אפוא מסייעת חזקת החיוב לחזקת "אין אדם פורע תוך זמנו"?

לביאור העניין עלינו לעיין ביסוד נאמנותו של הלווה בטענת "פרעתי" (נאמנות שקיימת להלכה גם כאשר יש עדים על ההלוואה, דהיינו כשאין לו מיגו שהיה יכול לטעון שלא לווה). אפשרות אחת היא שזהו יישום פשוט של העיקרון הבסיסי "המוציא מחברו עליו הראיה". ואולם, מדברי רבנו יונה (להלן לג ע"ב) עולה הסבר אחר, הקשור לאופייה הייחודי של הלוואה: "דבהלואה הוא דאמר: 'המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים', דכיון דלפורעו קאי נאמן לומר שפרעו". נראה מדבריו שחזקת החיוב של הלווה אכן עשויה לחייב בדין; אך מאחר שהלוואה עומדת לפירעון, טענת "פרעתי" אינה מתנגשת עם חזקת החיוב אלא משלימה אותה ומהווה המשך טבעי לסיפור: אכן הייתה הלוואה, ומטבע הדברים היא גם נפרעה. [כל זאת בניגוד לגזלן שטוען שהשיב את הגזלה, שאינו נאמן: "גזלן הרי אינו גוזל על מנת לשלם, לפיכך אינו נאמן לומר 'החזרתי'".]

כעת נוכל לשוב לסוגייתנו. אם אכן חזקת החיוב יכולה להוציא ממון, אלא שהלווה נאמן לומר "פרעתי" משום שטענה זו היא ההמשך הטבעי לה, אך מובן הוא שחזקת "אין אדם פורע תוך זמנו" תחייב את הלווה: אין זו ראיה עצמאית שמוציאה ממון; חזקה זו פשוט מטילה צל על טענת הפירעון והופכת אותה לטענה מחודשת ולא מתבקשת, וממילא חוזר למקומו הדין הבסיסי יותר - שחזקת חיוב יכולה להוציא ממון (כמו חזקת החיוב של הגזלן).