דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף יט | הצורך בביטול בסתימת חלון

"אמר ר' טובי בר קיסנא אמר שמואל: רקיק אינו ממעט בחלון [רש"י: בחלון שבין בית לבית ויש בו פותח טפח, ומת מונח באחת מהן, וטומאה בוקעת לצד שני, אין רקיק ממעט שיעורן מלהוציא טומאה, דכיון דראוי לאכילה לא מבטיל להתם דנהוי כמחיצה]" (יט ע"ב).

מדברי הרמב"ם והראב"ד (הלכות טומאת מת פט"ו ה"א-ה"ב) נראה שנחלקו בדבר היקף דין זה של שמואל. הרמב"ם כותב:

"חלון תשמיש שסתמה כולה, או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח, אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם הרי זה חוצץ, והוא שיהיה דבר שאין דעתו לפנותו".

נראה מדבריו כי התנאי שאין דבר יכול לחצוץ בחלון אלא אם אין דעתו לפנותו הוא תנאי מוחלט, שתקף גם בחלון שנסתם כולו. הראב"ד חולק:

"דוקא למעט בחלון, אבל אם סתמו לגמרי, אף על פי שדעתו לפנותו סותם".

אחד המקורות לחילוקו של הראב"ד מופיע בשלהי הדף שלנו, ששם הגמרא מציעה כי חבית המונחת בחלון תחצוץ.

חילוקו של הראב"ד מבואר בקובץ שיעורים על סוגייתנו (סימן ס"ט). לדבריו, כדי שטומאת מת תעבור בין שני בתים יש צורך בגדר ההלכתי של "חלון", ששיעורו טפח. על מנת למעט את שטח החלון משיעור זה יש לבטל את הסתימה לגבי החלון ולהניחה על דעת שתישאר שם לעולם. אמנם אם נסתם החלון כולו בדבר שעתיד להינטל - אין הטומאה יכולה לעבור במקום שסתום לגמרי, הגם שעדיין יש שם "חלון". אך כל עוד נותר מקום פנוי כלשהו, שהטומאה יכולה לעבור בו, די בשם "חלון" שיש למקום לאפשר את העברתה.

יש להעיר שהקובץ שיעורים לא אמר את דבריו בביאור שיטת הראב"ד, כי אם בשיטת התוספות (כ ע"א, ד"ה היא). אך מדבריהם נראה שהם יישמו חילוק זה בכלי חרס דווקא:

"ונראה לרבנו תם ולר"י דכלי חרס לא בעי ביטול, אלא שפיר חוצץ אף על גב דלא מבטל ליה. והא דקתני לקמן דכלי חרס ממעט בחלון ופריך 'כלי חרס הא חזי ליה', התם מיירי בממעט חלון מכשיעור אבל אינו סותם כל החלון, להכי בעי ביטול, אבל היכא דסותם כל החלון כי הכא דקתני 'חוצצין', דמשמע דסותם לגמרי, וכן ההוא ד'פקקו את המאור', התם ודאי [לא] בעי ביטול בכלי חרס".

ויש לעיין בדבריהם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)