בבא בתרא | דף כה | הרחקת אילן מבור

"מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה... ר' יוסי אומר: אף על פי שהבור קודמת לאילן - לא יקוץ, שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו" (כה ע"ב).

הגמרא לעיל יח ע"ב ביארה שזוהי מחלוקת כללית בגדרי נזקי שכנים: האם המזיק הוא שצריך להרחיק עצמו (רבנן), או שמא הניזק (רבי יוסי); ראה עיוננו שם. ואולם, מן הירושלמי על משנתנו נראה שהמחלוקת מצומצמת הרבה יותר:

"טעמון דרבנין מפני שיישוב העולם בבורות. שמעון בר ווה אמר בשם רבי יוחנן: כך משיב רבי יוסי לחכמים: כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות, אוף אנא אית לי יישוב העולם באילנות".

מדברי הירושלמי נראה שנקודת המוצא היא שאין חובת הרחקה. שיטת רבנן מבוססת על ההנחה שאנו מעוניינים לעודד חפירת בורות, ועל כן נטיעת אילן נתפסת כמעשה היזק. כלפי זה משיב רבי יוסי שאף נטיעת אילנות היא בגדר יישובו של עולם, ועל כן אין כאן גורם מובהק אחד שפוגע בחברו, אלא מדובר באיזון בין שתי פעילויות רצויות במידה שווה, ועל כן ידאג כל אחד מן השכנים לעצמו. [ועיין עוד ברשב"א על אתר, שהאריך בביאור דברי הירושלמי.]

לכאורה דברי הירושלמי הם שלא כבבלי. אבל הריצב"א (הובאו דבריו בהגהות מיימוניות הלכות שכנים פ"י אות ד) פסק בעקבות הירושלמי:

"אמר ריצב"א דלאו לכל מילי אמר רבי יוסי על הניזק להרחיק עצמו, אלא שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש, שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו, מדתניא בתוספתא: ר' יוסי מתיר, שלא ניתנו שדות אלא לנטיעה. וכן משמע נמי בירושלמי, דאמר טעמא דרבנן משום יישוב העולם בבורות, ור' יוסי משיב כמו דאית לכון יישוב בבורות אף אנא אית לי יישוב העולם באילנות. ומשרה וכרישים וחרדל כולן עיקר יישוב ותשמיש הן... אבל אם לא היה מעשה של מזיק עיקר יישוב, אפילו ר' יוסי מודה דעל המזיק להרחיק עצמו".

דברי הריצב"א מפתיעים: לא זו בלבד שהם נראים כמנוגדים לבבלי, הם גם מוקשים מהירושלמי, שצמצם את שיטת רבנן, ולא את שיטת רבי יוסי (אדרבה, רבי יוסי מגיב לדברי רבנן, ורבנן הם שצריכים להצדיק את עמדתם)!

על כן הציע בעל אבן האזל (הלכות שכנים פ"י ה"ה) הבנה שונה בדברי הירושלמי, המיישבת אותם עם הבבלי וגם פותרת את הקושיה מן הירושלמי גופו. לדבריו, בוודאי מודים גם חכמים שיישוב העולם אף באילנות. אלא שלדעתם, כשיש מתח בין שתי פעילויות רצויות, יש לבחון מיהו המזיק ומיהו הניזק, ולהעדיף את זכותו של הניזק, כדברי הבבלי יח ע"ב: "קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו". אם כן, מדוע נצרכו לומר שיישוב העולם בבורות? מפני שאלמלא כן היינו אומרים שאין נטיעת אילן בגדר היזק: החופר בור הוא שיוצר פעילות חריגה שמפריעה למהלך העניינים התקין, ואין הוא יכול לדרוש מאנשים אחרים לצמצם את פעילויותיהם. רבנן רואים את הנוטע כיוצר היזק רק מפני שיש יישוב עולם גם בבורות!

רבי יוסי, לעומתם, סבור שמכיוון שיש כאן מתח בין שתי פעילויות רצויות, אין אחד השכנים יכול להגביל את תשמישו של חברו: "על הניזק להרחיק את עצמו". אלא שכאן מתבקש הסייג של הריצב"א: מדובר רק בדברים "שהן עיקר יישוב או דירה או תשמיש, שאין לו למזיק להניח ישובו או דירתו או תשמישו"; אך מעשה שאינו עומד בתנאים אלו נחשב פעילות שאינה חיונית, המגבילה שלא כדין את זכויות התשמיש של השכן.